Now the Philistines gathered together their armies to battle, and they were gathered together at Socoh, which belongs to Judah, and they encamped between Socoh and Azekah, in Ephes-dammim.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ויאספו פלשתים את מחניהם לצבא וגו׳. כתיב הוא היה עם דוד בפס דמים (דברי הימים א י״א:י״ג). רבי יוחנן אמר בחקל סמקתא. רבי שמואל בר נחמן אמר בפס דמים שמשם פסקו הדמים. הפלשתים נאספו למלחמה ותהי חלקת השדה מלאה שעורים וגו׳ (דברי הימים א י״א:י״ג) ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה וגו׳ (דברי הימים א י״א:י״ד). כתוב אחד אומר מלאה שעורים (דברי הימים א י״א:י״ג). וכתוב אחד אומר מלאה עדשים (שמואל ב כ״ג:י״א). ר׳ יעקב דכפר חנן אמר עדשים היו אלא שהיתה שבלתם גבוהה כשעורים. רבי לוי אמר אלו לפלשתים שהיו באים גבוהים כשעורים והלכו נמוכים כעדשים. ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה (דברי הימים א י״א:י״ד). כתוב אחד אומר ויצילוה (דברי הימים א י״א:י״ד). וכתוב אחד אומר ויצילה (שמואל ב כ״ג:י״ב). מלמד שהחזירה לבעליה שהיתה חביבה להן כשדה מלאה כרכום ר׳ שמואל. רבי שמואל בן נחמן ורבנין. רשב״ן אמר שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטא ליה לאבד וליתן דמים מה צריכא לו. אי תימא לאבד אבל לא ליתן דמים עד כדון היא צריכה ליה איזו מהן לאבד של עדשים או של שעורים. של עדשים מאכל אדם של שעורים מאכל בהמה. של עדשים אין העומר בא מהן של שעורים העומר בא מהן. של עדשים אין מפרישין מהן חלה ושל שעורים מפרישין מהן חלה. ורבנין אמרי שדה אחת היתה ושתי שנים היו. היה לו ללמוד מאשתקד. אלא שאין למדין מעשה מן המעשה.
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מבור בית לחם אשר בשער וגו׳ (שמואל ב כ״ג:ט״ו). רבי חייא רבה אמר הלכה נצרכה לו. ויבקעו שלשה הגבורים וגו׳ (שמואל ב כ״ג:ט״ז). ולמה שלשה. שאין ההלכה מתבררת אלא בשלשה. וישאבו מים וגו׳ ולא אבה לשתותם (שמואל ב כ״ג:י״ז). לא אבה שתקבע הלכה בשמו אלא עשאה מסכת וקבעוה לדורות. ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. בר קפרא אמר חג היה ונסוך המים היה ומותר בבמה היה. רב הונא בר יוסף אמר הלכות שבויה נצרכה לו. ורבי שמעון בר אבא אמר בנין בית המקדש תבע. ולמה שלשה. אלא אחד הורג ואחד מפנה את ההרוגים ואחד מכניס את הצלוחית בטהרה. ויסך אותם לה׳ (שמואל ב כ״ג:ט״ז). כתוב אחד אומר ויסך (שמואל ב כ״ג:ט״ז). וכתוב אחד אומר וינסך (דברי הימים א י״א:י״ח). מאן דאמר ויסך מסייע לרב חייא רבה. ומאן דאמר וינסך מסייע לבר קפרא. כתיב הנה הכית את אדום ונשאך לבך וגו׳ (דברי הימים ב כ״ה:י״ט) אמר רבי חנינא מכאן מאן דמתגרי נפל מן הדין קרייא הנה הכית את אדום וגו׳ (דברי הימים ב כ״ה:י״ט).
באפס דמים – כך שם המקום.
At Ephes Damim. This was the name of the place.1
1. It literally means ‘no more blood’ because it was there that the bloodshed between the Bnei Yisroel and the Philistines ceased (Radak).
באפס דמים – שם מקום.
ויאספו פלשתים את – אחרים, אבל ויאספו הן עצמן נאספו. ומעתה יפרש המלחמות שנלחם במקום שאול, לפי שצריך לומר למטה הלא בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא (שמואל ב ה׳:ב׳).
באפם דמים – כמו כעם דמים.
באפס דמים – המ״ם דגושה, והוא שם מקום. ובדברי הימים: בפס דמים (דברי הימים א י״א:י״ג) נזכר במלחמת דוד.
ובדרש: רבי יוחנן אמר: בחלק סמקתא, ור׳ שמואל בר נחמן אמר: שמשם פסקו דמים לישראל.
באפס דמים – שם מקום. ויש לומר על שם שהיה מקום מוכן למלחמה ולשפוך דמים נקרא כן, כלומר אין שם רק דמים.
באפס דמים – שם גבול.
(הקדמה) פרשה תשיעית במלחמה הראשונה שנלחם דוד עם פלשתים, רוצה לומר איך נמשכו הדברים עד אשר הרג את גלית הפלשתי, ושנפש יונתן נקשרה בנפש דוד על זה, תחלת הפרשה ויאספו הפלשתים את מחניהם למלחמה וגו׳, עד ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית ודוד מנגן ביד וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה בענין גלית הפלשתי ודבריו אשר דבר לעם ישראל, באמרו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול, וזה כי ידוע היה שהוא פלשתי היה ומה התועלת באותה ההודעה, ובאמרו שהם עבדים לשאול לא אמר כלל, כי היו ישראל עבדי שאול כמו שהפלשתים היו עבדי מלכם, ומה צורך להודיע עתה שהיו ישראל עבדים לשאול? ועוד שאיך היה תולה תשועת העם כלו ונצחונו ביד איש יהודי וביד איש פלשתי אחד? כי עם היות שינצח הפלשתי לא ירצו ישראל מפני זה להשתעבד לפלשתים, ועם היות שיהרגו את גלית לא ישתעבדו פלשתים לישראל, וכן היה הענין בפעל שלא נשתעבדו פלשתים לישראל אחרי מות גלית גבורם:
השאלה השנית איך עמדו ישראל מערכה מול מערכה ארבעים יום? כמו שאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום עד שבא דוד להלחם בו, ולמה ישראל לא נגשו להלחם בפלשתים או הם נגשו להלחם בישראל? ומה היו מקוים כל אותו זמן הארוך אשר לא יצא איש מישראל להלחם בהם או מהפלשתים להלחם בישראל, האם היו יודעים ענין דוד והיו מקוים ביאתו?
השאלה השלישית איך הסכים שאול וכל עבדיו שילחם דוד עם גלית גבור החיל בהיותו נער ורך ולא נסה ללכת במלחמה? ואיך היו תולים תשועת ישראל על ידו לשאם יהרוג גלית את דוד כמו שהיה ראוי כפי המנהג הטבעי שישתעבד ישראל כלו אל הפלשתים? ואיך שם שאול כל ישראל עמו בסכנה עצומה כזאת ויבטח על גבורת נער ומקלו בידו וחמשה חלקי אבנים?
השאלה הרביעית בדברי דוד שאמר לשאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר, וחזר ואמר שנית גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך וזה דבור נכפל אחרי שכבר אמר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, ואמר עוד והכתיו והמיתיו ויהיה אמרו אחר כך גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך דבור נכפל זה שלש פעמים:
השאלה החמישית במה שאמר ויאמר דוד השם אשר הצילנו מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, וזה הדבור הוא גם כן נכפל אחרי שכבר אמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. ויקשה עוד למה אמר בתחלת דבור זה ויאמר דוד? והנה הדברים כלם שקדמו היו גם כן דבריו, ולמה אמר בדבור הזה בפרט ויאמר דוד?
השאלה הששית במה ששאל שאול בראותו את דוד יצא לקראת הפלשתי בן מי זה הנער, ואיך שאל עתה עליו? והנה היה דוד קודם לזה מנגן לפניו והיה לו נושא כלים ושלח לאביו לומר יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני, ועוד למה לא שאל בן מי זה העלם כאשר דבר עמו על הלחמו עם גלית והלבישו מדיו? ושאל זה לבד בראותו יוצא לקראת הפלשתי:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א)ויאספו פלשתים את מחניהם וגו׳. ספר הכתוב שבימים ההם אספו הפלשתים את מחניהם למלחמה על ישראל ויחנו במקום הנקרא אפס דמים.
ויאספו פלשתים – הפ״א רפה.
ויאספו שבה – בספרים מדוייקים חסר וא״ו בין שין לכ״ף ומסרה רבתא אתיא כוותייהו ואידך דבפסוק מלא וא״ו.
באפס דמים – שם מקום.
(א-ב) השאלות:
למה אמר ב׳ פעמים ויאספו פלשתים, ויאספו שוכה, ואחר שנאספו שוכה איך אמר שחנו בין שוכה ובין עזקה.
ויאספו פלשתים – מספר כי בסור רוח ה׳ מראש מלכם, נשתה גבורת ישראל וגבר אויב הפלשתים אשר זה מקרוב נפלו לפני יונתן לבדו, עתה ערב לבם ללחום בישראל, ולא זאת לבד אלא כי תיכף שאספו את מחניהם בארץ פלשתים הלכו לארץ יהודה ושם גמרו האסיפה, וזה שכתוב ויאספו שוכה אשר ליהודה – ולא פחדו להתאסף בארץ יהודה כאילו כבר כבשו הארץ ותיכף אחרי התאספו בשוכה נעתקו משם אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל ושם חנו במחנה.
לאחר שסר רוח ה׳ משאול, נחלש כח ישראל וגברו פלשתים1, וַיַּאַסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת-מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַמִּלְחָמָ֔ה על ישראל2, וַיֵּאָ֣סְפ֔וּ בְּשׂכֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר לִיהוּדָ֑ה בנחלת יהודה3, וַֽיַּחֲנ֛וּ בֵּין-שׂוֹכֹ֥ה וּבֵין-עֲזֵקָ֖ה בְּמקום ששמו4אֶ֥פֶס דַּמִּֽים, וכדי להתקרב אל מחנה ישראל חנו שם במחנה5:
1. מלבי״ם.
2. אברבנאל.
3. ולא פחדו להתאסף בארץ יהודה, והתנהגו כאילו כבר כבשו את הארץ, מלבי״ם.
4. רש״י, ר״י קרא, רד״ק, רי״ד, מצודת ציון. ועל כי היה המקום מוכן למלחמה ולשפיכות דמים נקרא כן, רי״ד.
5. מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
ושאול ואיש ישראל הם לא ערב לבם לגרשם משוכה בתחלת אסיפתם, וגם פחדו להתקרב אליהם רק נאספו ויחנו בעמק האלה רחוק משוכה, שלפי זה הפלשתים יצאו משוכה אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל (ולא בהפך) וזה מורה על כי נמס לב ישראל.
וְשָׁא֤וּל וְאִֽישׁ ואנשי -יִשְׂרָאֵל֙ פחדו להתקרב אליהם לגרשם, לכן1נֶאֶסְפ֔וּ כולם2, וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֑ה רחוק מִשׂכֹה3, וַיַּעַרְכ֥וּ ונערכו במערכות מִלְחָמָ֖ה לִקְרַ֥את פְּלִשְׁתִּֽים:
ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו וגו׳ – ה׳ מה רבו צרי וגו׳ (תהלים ג׳:ב׳). אלו אחרים נתאוו למלכותי צרה היתה לי על אחת כמה וכמה בני מתאוה למלכותי. אלו אחרים נאפו את נשיי צרה היתה לי על אחת כמה וכמה בני ניאף את נשי. אלו אחרים הרגו את בני צרה היתה לי על אחת כמה וכמה בני הרג את בני. מה רבו צרי וגו׳ (תהלים ג׳:ב׳). גבהו שש אמות וזרת.
ויצא איש הבנים – אמר רב שמבונה מכל מום. ושמואל אמר בינוני שבאחיו. דבי רבי שילא אמרי שעשוי כבנין. רבי יוחנן אמר בר מאה פפי וחד גנאי. גלית שמו שבא בגלוי פנים לפני המקום שנאמר ברו לכם איש אחד וירד אלי (שמואל א י״ז:ח׳), ואין איש אלא הקב״ה שנאמר י״י איש מלחמה, אמר הקב״ה הרי אני מפילו ביד איש שנאמר ודוד בן איש אפרתי (שמואל א י״ז:י״ב). גלית שמו מגת תני רב יוסף שהן דשין באמו כגת, כתיב מערות וכתיב מערכות, תני רב יוסף שהכל הערו באמו. כתיב הרפה וכתיב ערפה. רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה. וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות. וכן הוא אומר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות (שמואל ב י״ז:י״ט), ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות (משלי כ״ז:כ״ב).
רמז קכו
רבי ברכיה בש״ר יצחק ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום (שמואל א י״ז:ט״ז). א״ר יצחק ארבעה מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת (שמואל ב כ״א:כ״ב). א״ר יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נערבו בה גוויות של כמה בני אדם. ר׳ תנחום אומר אף כלב שנאמר ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי (שמואל א י״ז:מ״ג).
איש הבנים – גבור ליצא ממערכתו, לעמוד בין שתי המערכות.
A champion. A mighty person who went out from his battalion, to stand between the two battalions.1
1. Following the literal meaning of אִישׁ הַבֵּנַיִם as ‘the man of between.’ However, Maseches Sotah 42b states that the word הַבֵּנַיִם is from the root בנה, to build, i.e., he was as sturdy as a building.–Da’as Sofrim
ויצא איש הבינים – שיצא ממערכות פלשתים ועמד בין מערכות פלשתים ובין מערכות ישראל, איש הבינים שכן דרך בעלי מלחמה כשבאין אלה לקראת אלה שולחין אחד מהם אילו לאילו לדבר ביניהם או להשלים או להודיע אם רצונם להלחם ואיזה יום תהיה המלחמה, ואותו אדם נקרא איש הבינים על שם שהולך בין המערכות.
גובהו שש אמות וזרת.
איש הבנים – מנחם פירש בין ב׳ המערכות היה עומד. ויונתן תרגם: ונפק גברא מביניהון.
ויצא איש הבנים – לפי שהיה יוצא יום יום בין שתי המערכות נקרא: איש הבנים.
ויש בו דרש ועוד נכתבנו.
ויונתן תירגם: ונפק גברא מביניהון.
ויצא איש הבנים – בעבור שהיה עומד בין שתי המערכות נקרא כן. ותרגומו: ונפק גברא מביניהון.
איש הבינים – קראו כן לפי שהיה הולך בין מערכת פלשתים ובין מערכת ישראל והנה זה האיש היה לפי מה שאחשב שר אחד משרי פלשתים וזהו אמרו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי ובזה היה מתפאר כנגדם כי אף על פי שאין ממנהג השרים והסגנים להלחם כי אם עם השרים והסגנים אשר כנגדם הנני מתיר עצמי להלחם עם אי זה שיהיה במחנה רב כמו מחנה ישראל ובזה האופן חרף מערכו׳ ישראל שהוא כאילו אמר שאין בהם איש יכול להלחם עמו.
(ד-נא) העשרים ושלשה הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיסמך על כחו וגבורתו כי לא בכח יגבר איש אך מי״י מצעדי הנצוח כוננו הלא תראה כי גלית הפלשתי עם רוב גבורתו וחוזק כלי מלחמתו נפל בעזר השם ביד דוד שהיה נער ובזולת כלי מלחמה.
העשרים וארבעה הוא להודיע עוצם אבירות לב דוד וקנאתו לי״י על דבר גלית ואיך שם נפשו בכפו לנקום את נקמת י״י כי זאת התכונה ראוי שתהיה לשלם.
העשרים וחמשה הוא להודיע כי הבוטח בי״י ישוגב ולזה תמצא כי כששמע שאול עוצם בטחון דוד בי״י בטח שינצח דוד הפלשתי ולזה אמר לו שאול לך וי״י יהיה עמך.
העשרים וששה הוא להודיע שעם הבטחון בש״י ראוי לעשות מה שאפשר שיגיע בו התכלית המכוון ביותר שלם שאפשר ולזה תמצא שהשתדל שאול שילבש דוד כלי המלחמה באופן ראוי להלחם עמו וגם דוד הסכים בזה עד שראה כי לא יועילו לו כי לא נסה ללכת באלה וההשתמשות באותם הכלים יצטרך להרגל ולזה לקח דוד מה שנסה ללכת בו עם שיתכן לו בו יותר להכות את גלית מרחוק עם שכבר שם בי״י מבטחו שיהיה לו לעזר בהכאת גלית.
ובהיותם עתידים להלחם יצא איש הבינים ממחנות הפלשתים, והיה נקרא כן לפי שהיה בין המערכות, וידמה שהיה שר מסרני פלשתים:
הבנים – מלשון בין.
וזרת – רוצה לומר השעור מן האגודל עד האצבע הקטנה הקרויה זרת, וכן: זרת ארכו (שמות כ״ח:ט״ז).
איש הבנים – על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים, מלשון בין.
ויצא וחוץ ממה שמלך ישראל חת וירא, ערב לב גבור אחד ממחנה פלשתים לחרף את המחנה בכללה ולהחרידם, ועל זה אמר ויצא איש הבנים שהוא ירד ממחנות פלשתים אשר בהר אל העמק שבין המחנות וספר כי גבורת האיש הזה לא היתה מצד צורתו רק מצד חוזק גופו, אם בגבהו שהיה גבוה שש אמות וזרת.
איש הבנים – אף על פי שנמצא כתוב בלא יו״ד פירשוהו מלשון בין, איש בא לעשות פשרה בין אנשי הריב.
ובעוד מלך ישראל היה מִתְיָרֵא1, וַיֵּצֵ֤א מידי יום2אִֽישׁ-הַבֵּנַ֙יִם֙ גיבור משרי פלשתים3, מִמַּחֲנ֣וֹת ממערכות4פְּלִשְׁתִּ֔ים לעמוד בין שתי המערכות5, גָּלְיָ֥ת היה שְׁמ֖וֹ6, מִהעיר הפלשתית גַּ֑ת7 היה, וְגָּבְה֕וֹ היה שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת8: ה ומחוזק כח גבורתו, משקל כלי המלחמה שהיה נושא היה כבד מאד9, וְכ֤וֹבַע מגן עשוי10נְחֹ֙שֶׁת֙ היה עַל-רֹאשׁ֔וֹ11, וְשִׁרְי֥וֹן העשוי כמו קַשְׂקַשִּׂ֖ים של דג12ה֣וּא היה לָב֑וּשׁ, שכל טבעת וטבעת של השריון היתה תלויה כמין קשקשת, לסתום את נקב הטבעות כדי שלא יבוא חץ בתוך הטבעת13, וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן היה כבד מאוד, משקל14חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים שקלי נְחֹֽשֶֽׁת!:
1. מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. רלב״ג, אברבנאל. ובגמ׳ סוטה (מב:) מאי בינים? אמר רב שמבונה מכל מום, ושמואל אמר בינוני שבאחיו, דבי רבי שילא אמר שהוא עשוי כבנין, רבי יוחנן אמר בר מאה פפי וחדא נאנאי (בן מאה אבות ואמא אחת).
4. רש״י.
5. וזהו לשון ״הַבֵּינַיִם״, דהיינו בין המערכות, רש״י, ר״י קרא, רד״ק, רי״ד, אברבנאל, מלבי״ם, מצודת דוד, מצודת ציון.
6. שבא בגלוי פנים לפני המקום, ילקוט שמעוני.
7. ותני רב יוסף שהן דשין באמו כגת, אמר רבי ברכיה בש״ר יצחק ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה (גלית) ארבעים יום, א״ר יצחק ארבעה מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים, א״ר יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נערבו בה גוויות של כמה בני אדם, ר׳ תנחום אומר אף כלב שנאמר, ויאמר הפלשתי אל דוד ״הכלב אנכי?!״, ילקוט שמעוני.
8. רבינו האר״י זצ״ל בספר הגלגולים כתב שרות זכתה בששה בחינות של קדושה וערפה לקחה ששה שעורים במסאבותא, ויצא גלית שש אמות וזרת מצד הרע והסיגים שהיו ברות, חומת אנך להחיד״א.
וכובע נחשת על ראשו וגו׳ – אמר רבי חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית. רבי אבא בר כהנא אמר מאה ועשרים. ולא פליגין ילמדו סתומין מן המפורשין. מה המפורשין ששים אף הסתומין ששים.
וכובע נחשת על ראשו – א״ר חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית, ר׳ אבא בר כהנא אמר מאה ועשרים, ולא פליגי ילמוד סתומים מן המפורשים מה המפורשים ששים אף הסתומין ששים, כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו. א״ר אלעזר עדין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחו של רשע, ולא ליפתח ביה לאודועיה שבחיה דדוד.
ושריון קשקשים – כמין קשקשות דגים עשוין מברזל, נופלים על גב השריון, קשקשת לכל נקב.
Scaled armor. Like fish scales, made of iron, spread over the coat1 (another version: the holes of the coat), a scale [covering] each hole.
1. Not only was Golyos impressive, but his armor also appeared impregnable.
וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש – כלומר אפילו אם לא היה יוצא מזויין שלא היה אחד בכל המלחמה האמורים בפרשה היה כח בו, כל שכן שיצא מזויין בכל הכלים הללו.
שריון קשקשים – שהקשקשים ממלאים חלל הטבעות של שריון, ואם תאמר דק היה השריון ויכולין לירות בו חצים לכך נאמר ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים והיה עב כל כך שלא יבריחנו בן קשת (איוב מ״א:כ׳), וכל זה כדי להודיע שבחו של דוד וגבורתו.
ושריון קשקשים – מנחם פירש כענין סנפיר וקשקשת בקשקשים של דג עשוים מברזל לסתום חלל בין טבעת לטבעת.
ותרגום: מגבעות (שמות כ״ט:ט׳) – קובעין, והוא אחד בכ״ף ובקו״ף. ותרגומו: קולסא. ודומה לו בדברי רבותינו ז״ל: גדי מקולס נקרא כן לפי כשהיו צולין הפסח היו תולין בני מעיו חוצה לו למעלה מראשו, ונראה ככובע על הראש.
ושריון קשקשים – תרגם יונתן: ושריון גלכין בכ״ף, ויש נוסחאות כתוב בבי״ת, והוא קלפין שתרגום: קשקשת.
ובדברי רבותינו ז״ל: לובשי שריון קליפה – ופי׳: כי כל טבעת וטבעת של שריון תלויה כמין קשקשת לסתום נקב הטבעות, כדי שלא יבא חץ בתוך הטבעת.
שקלים נחשת – שקלי נחשת, כמו: סיגים כסף (יחזקאל כ״ב:י״ח).
ושריון קשקשים – כמו קשקשת שהיא סגורה על הדג ואין ריוח בין קשקשת לקשקשת כך היה עשוי שריונו, שלא היה עשוי נקבים נקבים שיוכל להכנס החץ בתוך הנקב, אלא קלפת ברזל היתה נופלת בין טבעת לטבעת לסתום הנקבים.
ושריון קשקשים – הם פלטאש בלעז. והורה על חוזק כח גבורתו משקל כלי המלחמה שהיה נושא שהיה רב מאד לפי מה שנזכר.
וזכר מתכשיטיו שהיה כובע נחשת על ראשו והוא בית הראש שעושים מנחשת, והנכון שהיה יקיף לבד על ראשו למעלה ממצחו והיה נשאר מהמצח מגולה שבו הכהו דוד, וככה נוהגים גם היום אנשי המלחמה ויקראום בלע״ז קאשקו״ש, והיה לבוש שריון קשקשים והוא החלוק הנעשה מן הנחשת הנקרא מאלי״א, או היה הנקרא בלע״ז פלאנק״ש או שולייא״ש, והיה משקלו חמשת אלפים שקלים, והוא מהתימה איך יסבול על גופו כובד גדול כזה?
וכובע – כובע בכ״ף, וקובע בקו״ף, הוא אחד, והוא כלי מגן על הראש, כמו: צנה ומגן וקובע (יחזקאל כ״ג:כ״ד).
ושריון קשקשים – מין מלבוש להגן ממכת חרב, עשויה טבעות טבעות מברזל ולסתום נקבי הטבעות עשוי עליהם כעין קשקשים של דג, כמו: וילבש צדקה כשריון (ישעיהו נ״ט:י״ז).
שקלים נחשת – כמו שקלי נחושת, ואינם דומים לשאר שקלים.
(ה-ו) אם מצד מלבושיו אשר יגינו עליו מכלי נשק היה מוקף ברזל ונחושת, על ראשו כובע נחושת, ועל גופו שריון, ועל רגליו מצחת נחושת, ואם בגודל כחו לשאת משקלים כבדים אומר ומשקל השריון וכו׳.
קשקשים – תיבה מורה בהברתה קול הקליפין (Onomatopeja).
חמשת אלפים – על דבר מספרים אלו עיין מה שכתבתי למעלה י״ג:ה׳.
ומצחת נחשת – כמין יד ברזל היוצא מן הכובע כנגד החוטים, שקורין נשל בלעז, והיתה מגעת לו עד רגליו.
וכידון נחשת – תרגם יונתן: ומסחפא דנחשא נפיק מן קולסא ומטל בין כתפוהי. פירוש: כמין חנית נחשת בולטת מן הכובע, ונמשכת בין כתפיו להגן על צוארו מן החרב.
Copper shields. A sort of iron handle, extending from the helmet, opposite the nose, called nasal in Old French, and it reached his feet.
A copper guard. Targum Yonatan renders, וּמְסַחֲפָא דִּנְחָשָׁא נָפֵיק מִן קוֹלְסָא וּמְטַל בֵּין כַּתְפוֹהִי, meaning, 'a sort of copper javelin, protruding from the helmet, and extending between his shoulders,' to protect his neck from [injury by] the sword.1
1. Others translate ‘a copper javelin slung between his shoulders’ because he held other weapons in his hands.
ומצחת נחשת – יוצא מכובע.
על רגליו – על קצותיו של כובע נחשת הֵילְמָא בלעז.1
1. בלעז: helme.
ומצחת נחשת – כעין יד ברזל יוצאה מן הכובע כנגד החוטם. נזלי בלעז. והיתה מגעת עד רגליו, כמו וירכתו על צידון (בראשית מ״ט:י״ג) – עד צידון.
ומצחת נחשת – תרגם יונתן: וטרקלין דנחש, פי׳ טס של נחשת תלויה על רגליו לכסותם. והוא שם מושאל מן: מצח, כי כן נושאות הנערות טס הזהב או כסף על מצחם, ואותו נקרא מצחה על דרך האמת.
וכידון נחשת – תרגם יונתן: ומסחפא דנחשא נפיק מן קולסא ומטל בין כתפוהי. ותרגום: נטה בכידון (יהושע ח׳:י״ח) – ברומחא, נראה כי זה אשר היה בין כתפי גלית היה בדמות רומח, אבל היתה לו תכונה אחרת במקצת, והיה דבק עם הכובע ויורד בין כתפו עד למטה. ולפי הפסוק הכתוב למטה שאמר לו דוד לגלית: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון (שמואל א י״ז:מ״ה), נראה כי כידון זהו רומח, כמו: נטה בכידון (יהושע ח׳:י״ח), הוא עשוי להכות בו לא להגן, והיה נותן אותו בין שתי כתיפיו, לפי שבשתי ידיו היו כלי המלחמה, בימינו החנית, וכלי אחר בשמאלו, ואם זה לא נזכר. וזה היה לו בין כתיפיו לאחוז בידו אחר שיטיל החנית לבעל מלחמתו.
ומצחת נחשת על רגליו – כעין טבלאות של נחשת היו על רגליו להגן עליו.
וכידון נחשת בין כתיפיו – גם זה כעין טבלאות של נחושתא
העומדותב בין כתפיו. ואין זה כמו נטה בכידון, שאותו הוא כמו רומח, וכך תרגום רומחא, והם שוין במבטא ומתחלפין בפתרון.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218 (שם: ״היו עליו להגן על רגליו״). בכ״י לייפציג 41, פריס 217, לוצקי 1010 הושמט ע״י הדומות: ״היו על רגליו... טבלאות של נחושת״.
ב. כן בכ״י פריס 217, פריס 218. בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896: ״העומדת״.
וכידון נחשת בין כתפיו – אחשוב שהוא גורגיירא עשויה מפלטאש סביב צוארו.
וכן היה מצחת נחשת על רגליו והוא הכלי הנעשה לכסות הרגלים, וזכר עוד כלי מלחמתו אשר היה מכה בהם, והוא אמרו וכידון בין כתפיו, והוא באמת רומח, כמי שאמר (יהושע ח׳ י״ז) נטה בכידון, ואמר בין כתפיו שהיה מוטל הרומח על כתפו, כמו שהוא מנהג הלוחמים קודם שיכנסו במלחמה. ורלב״ג פירש שהיה גורגיר״א ממאלי״א פלאטא שהיה סביב צוארו, וזהו בין כתפיו.
ומצחת – טס עשוי כעין מה שנושאות הנערות על מצחן הקרוי מצחה.
וכידון – הוא כעין רומח.
ומצחת – הוא מכלי מלחמה, ונעשה לכסות בו הרגלים.
וכידון – מן הכובע יצא למטה כעין כידון, להגן צוארו ממכת חרב.
כמנור אורגים – תרגם יונתן: כאכסן דגרדאין, והוא יתד האורג.
שקלים ברזל – כמו: שקלי ברזל, וכן: סיגים כסף (יחזקאל כ״ב:י״ח). ומה שאמר למעלה: שקלים נחש׳ (שמואל א י״ז:ה׳), והנה אמר: שקלים ברזל, לפי שלכל המתכות יש שקלים מיוחדים, וכאשר שוקלים הזהב, שוקלים בשקלים המיוחדים לזהב, וכן לכסף, וכן לנחשת, וכן לברזל. ולהבת חניתו היתה ברזל, לפיכך זכר בה שקלי ברזל.
כמנור אורגים – הוא עץ האורגים שכורך עליו המסכת.
ולהבת חניתו – פירוש: הברזל שבראש הרומח שהיה מבריק כמו הלהב.
ועץ חניתו כמנור אורגים – הוא יתד הארג שהוא גס מאד ביחס אל הנהוג משעור עץ החנית והנה היה משקל ברזל חניתו קרוב משלישית ככר וזה ענין נפלא מאד מורה על כח הפלשתי הזה.
וזכר שהיה חץ חניתו כמנור אורגים והוא יתד האורג. ולפי שיש בחנית שני דברים, האחד הוא העץ ונקרא חץ להיותו כצורת החץ, והשני הלהב המחובר עמו, ולזה אחרי שאמר וכידון נחשת בין כתפיו שהוא כללות החנית, זכר פרטיו וחלקיו, וזהו וחץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שהוא הנחשת אשר בסופו היה משקלו שש מאות שקלים ברזל, והוא קרוב שלישית ככר, וזה ענין נפלא מורה על גודל כח הפלשתי הזה. ובמסכת שבת (א״ה נראה לי שהוא במ״ש, רוצה לומר במדרש שמואל פרק ב׳ והמגיהים הראשונים חשבו שהוא במסכת שבת ודוק): אמר ר׳ חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית, ר׳ אבא בר כהנא אומר מאה ועשרים קנטרין. ואין ספק שנחשת וברזל שמות נרדפין הם בדברים האלה, או יהיה אמרו שקלים ברזל, המשקלים אשר בהם ישקלו הנחשת שזכר.
ואמר שנושא הצנה היה הולך לפניו, לקחת אותה מידו כשילחם:
וחץ חנית – ועץ קרי ובסוטה פרק משוח מלחמה דרשו רבותינו ז״ל על הכתוב עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע. ובשמואל ב׳ כ״א כתוב ועץ חניתו כמ״ש שם וכן בד״ה א׳ ב׳. ועיין מ״ש בסוף פרשת דברים.
כמנור אורגים – הוא עץ עב ועגול, שהאורג כורך עליו חוטי השתי, ובמשנה קרויה כובד (בבלי שבת קי״ג.). ותרגומו: כאכסן דגרדאין, וכמו כן תרגם על: היתד הארג (שופטים ט״ז:י״ד), אכסן דגרדאין.
ולהבת – כן יקרא ברזל החנית, על שם שמבהיק הלהב כשהוא מלוטש, וכן: להב חנית (איוב ל״ט:כ״ב).
ולהבת – ברזל החנית, היה משקלו שש מאות שקלי ברזל, ומשונה הוא משקלי נחושת.
הולך לפניו – להגן בו עליו ממכת חרב וחנית.
ואם בגודל כלי הזיין שלו וכבד משקלם, אומר ועץ חניתו וכו׳.
ולהבת – ברזל מחודד ומאיר מרחוק כלהבה.
הצנה – גדולה ממגן, והראיה מצנות ומגני שלמה (מלכים א י׳:ט״ז-י״ז) והיא מסבבת כל קומת האדם משלשת צדדיו (כצנה רצון תעטרנו, תהלים ה׳).
וְעֵ֣ץ (וחץ1 כתיב) ובית היד של2חֲנִית֗וֹ היתה כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים הוא יתד הָאוֹרֵג3, שהוא כבד מאד ביחס אל הנהוג בעץ החנית4, וְלַהֶ֣בֶת ולהב5חֲנִית֔וֹ שקל שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים שקלי6בַּרְזֶ֑ל, וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה המגן7, היה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו לקחת את המגן מידו כשהוא נלחם8, ולהגן בו עליו ממכת חרב וחנית9:
1. הוא עץ, ונקרא חץ להיותו כצורת החץ, אברבנאל. ובגמ׳ (סוטה מב:): כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו, אמר רבי אלעזר עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע, מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים. ולא לפתח ביה כלל?! לאודועי שבחיה דדוד.
2. מצודת דוד.
3. תרגום יונתן, רד״ק. הוא עץ עב ועגול, שהאורג כורך עליו חוטי השתי, ובמשנה (שבת קיג.) קרויה ״כובד״, מצודת ציון.
4. רלב״ג.
5. והוא הברזל שבראש החנית ונקרא כך ע״ש שהוא מבריק כלהב, רי״ד, מצודת ציון.
6. ואמר ״שקלים ברזל״ לפי שלכל המתכות יש שקלים מיוחדים, וכאשר שוקלים הזהב שוקלים בשקלים המיוחדים לזהב, וכן לכסף וכן לנחשת וכן לברזל, ולהב חניתו היתה ברזל לפיכך זכר בה שקלי ברזל, רד״ק.
7. מצודת ציון.
8. אברבנאל.
9. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And he stood and cried to the armies of Israel, and he said to them, "Why do you come out to set up your battle? Am I not a Philistine and you servants to Saul? Choose you a man for yourselves and let him come down to me.
(ח-י)ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל וגו׳ – רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר אמר להם אין אתם אומרים שהולד נוצר לארבעים יום הריני ממתין לכם ארבעים יום. ברו לכם איש וירד אלי.
רבי שמעון בן לקיש אמר כך יהיה בשכרו. אלא אמר אותו שכתוב בו ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳). תנו לי איש ונלחמה יחד.
ברו לכם איש – (אחד). א״ר יוחנן משום ר״מ בשלשה מקומות לכדו פיו של אותו רשע. אחד ברו לכם איש (אחד) וירד אלי. ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני (שמואל א י״ז:ט׳). ואידך דקאמר ליה לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות (שמואל א י״ז:מ״ג). דוד נמי הא קאמר אתה בא אלי בחרב ובחנית (שמואל א י״ז:מ״ה), דוד הדר ואמר ליה ואנכי בא אליך בשם י״י צבאות (שמואל א י״ז:מ״ה).
למה תצאו – כולכם לערוך מלחמה, ילחם אחד כנגדי בשביל כולכם, ובתנאי שהוא מפורש: אם יוכל להלחם אתי וגו׳ (שמואל א י״ז:ט׳).
הלא אנכי הפלשתי – איני לא שר מאה ולא שר אלף, אלא פלשתי כאחד מן האחרים, ואף על פי שנלחמתי להם כמה מלחמות, אני הרגתי חפני ופנחס, ושביתי את הארון, ואתם נעשיתם עבדים לשאול, ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו.
ברו לכם – בררו לכם.
איש – את שאול, וירד אלי.
Why should you go out. [Why should] all of you go out to wage war? Let one representing all of you fight against me, and on the condition specified, i.e., "if he will be able to fight me, etc."
Am I not the Philistine. I am neither an officer over a hundred, nor an officer over a thousand. I am a Philistine like one of the others, even though I have fought many wars for them. I killed Chofni and Pinchas, and I captured the Ark, while you have become servants to Shaul, and he never saved you with his might.
Choose for yourselves. Choose [בָּרְרוּ] for yourselves.
A man. Shaul, and let him come down to me.
(ח-ט)למה תצאו לערוך מלחמה – כולכם הלא אנכי הפלשתי שאלחם בעד הפלשתי ואתם שעובדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי וילחם בעדכם. אם יוכל להלחם כנגדי והכני והיינו לכם לעבדים.
ד״א: הלא אנכי הפלשתי ששביתי את הארון והפלתי את ישראל בחרב ואחרי כל זאת לא שמוני פלשתים אפי׳ אחד משרי אלפים שלהן ואתם עבדים לשאול שלא עשה לכם שום טובה ברו לכם איש וירד אלי.
למה תצאו לערוך מלחמה הלא אנכי הפלשתי – החשוב ואתנה עמכם ואלחם יחיד בשביל כולם.
ואתם עבדים לשאול – וראוים אתם להלחם בשבילו.
ברו לכם איש – בחרו לכם איש חיל שילחם בשביל כל ישראל בתנאי שהוא מפורש.
ורבותינו פירשו: הלא אנכי הפלשתי – כתרגומו: הלא אנא גלית פלשתאה דמן גת דקטלית תרין בני עלי כהניא חפני ופנחס ואיתיתי ארון קיימא די״י ואובילית יתיה לבית דגון והוה תמן כקירוי פלשתאי שבעא ירחין ועדיין לא אכשרו יתי פלשתאי למיהוי רב אלפא עלויהון ואתון בני ישראל מה עבד לכון שאול דמניתון עליכון אם גבר גיבר הוא יחות ויעבד עמי קרב ואם גבר חלש הוא בחרו לכון גברא דייתי לותי.
הלא אנכי הפלשתי – כלומר אני פלשתי אחד מן הפלשתים, ויצאתי מעצמי כדי להלחם.
ואתם עבדים לשאול – כלומר כיון שיש לכם מלך, היה לכם עם מלככם לברור מכם איש להלחם עמי. ותרגום של תוספתא תרגם הפסוק כן: וקם ואכריז על סדרי קרבא דישראל ואמר להון למה אתון נפקין לסדרא קרבא עם פלשתאי הלא אנא גלית פלישתאה דמן גת דקטלית תרין בני עלי כהנא חפני ופינחס ושביתי ארון קיימא די״י ואובלית יתיה לבית דגון טעותי והוה תמן בקירוי פלשתאי תלתא ירחי ואף כל קרב וקרב דהוו לכון עם פלשתאי נפקנא לפום קלא ורמינא קטילייא כעפרא דארעא ועדיין לא אכשרו יתי פלישתאי למהוי רב אלפא עליהון ואתון בני ישראל מה עבד לכון שאול בר קיש דמניתון יתיה מלכא עילויכון אם גבר גיבר הוא ייחות ויעביד עמי קרבא.
וזכר שעמד האיש הפלשתי הזה ויקרא בקול גדול אל מחנה ישראל ומערכותיו למה תצאו לערוך מלחמה? הלא אנכי הפלשתים ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש, רוצה לומר למה תצאו לערוך מלחמה נגדנו וימותו אנשים מפה ומפה? נתלה הענין בשני לוחמים לבדם, והנה אנכי הפלשתי, רוצה לומר שר וגדול בתוך פלשתים ואיני משועבד למלך אחר (כי היו סרני פלשתים כל אחד מלך בעירו, וזה היה מלך גת) ואתם עבדים לשאול, ואף על פי שאין ממנהג השרים והסגנים להלחם פנים בפנים כי אם בשרים כמו הם, הנה אני מתיר עצמי להלחם עם איזה איש מכלכם, וזהו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי וגו׳. ובמדרש שמואל אמרו, (א״ה המדרש הזה הוא קצתו במדרש שמואל פרשה כ׳ וקצתו נלקח ממסכת סוטה פרק ח׳ דף מ״ב ע״ב): ברו לכם איש, אותו שכתוב בו (שמות ט״ו ג׳) השם איש מלחמה תנו לי ואלחם עמו, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני מפילו ביד איש, שנאמר ודוד בן איש אפרתי:
מערכות – מלשון עריכה וסדור.
ברו – בררו ובחרו.
אל מערכות – אל החיל המסודר למלחמה.
למה תצאו – רצה לומר: למה תצאו כולכם למלחמה.
הלא אנכי הפלשתי – רצה לומר: אנכי הוא המיוחד שבהם, אחד מהשרים, ואתם הלא עבדים, ועם שאין מהדרך אשר שר וגדול ילחם מול עבד נקלה, עם כל זה ברו לכם איש, וילחם בי.
השאלות:
למה חלק הפלשתי דבריו לשני מאמרים, מה הוסיף במאמר השני שאמר תנו לי איש, שכבר אמר זה בארך, במה חרף מערכות ישראל אם אינם רוצים בזה לתלות הצלחת המלחמה באיש אחד, והם כולם גבורים וילחמו עם הגוי כולו ועם הפלשתי בכללם, מדוע לא שמרו הפלשתים התנאי הזה, וגלית נהרג והם לא השתעבדו לעבדים, מה רצה במה שאמר הלא אנכי הפלשתי, וכן מ״ש ואתם עבדים לשאול, מי לא ידע זאת, ולמה כפל והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו.
ויעמד ויקרא הרב מהרי״א כתב בזה שמקצת החכמים יאמרו שהיה ענין דוד וגלית כמו שהמנהג עוד היום בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין איש לאיש בין דין לדין והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו, ויאמרו שישפט ה׳ השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות, ויסכימו שהאיש אשר תגבר ידו על יד רעהו יעשה כרצונו ויצלח כי בזה יודע כי הוא צדיק בדינו וכי יפול הנופל דמו בראשו כי הוא רשע בדינו, וככה גם כן בהקבץ עמים יחדיו מערכה מול מערכה פעמים יבחרו ביניהם שני אנשים נצים, ילחמו בעד הגוי כולו, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ונקרא בלשונם ריקט״וי, והוא דחה זה בשתי ידים, ויאמר שמעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם, מאשר התיחדות הלוחמים הנקרא ריקט״וי לא יעשה כ״א בתנאים ידועים למלכי ארץ ומנהגם בזה תורה היא, והוא התנאי הא׳ שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים, והם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם, התנאי הב׳ שלא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון בספר והעד עדים, ופה אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם ולא פירשו ענין העבדות ותנאיו לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים, התנאי הג׳ שאחרי כן ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זיינם במדה במשקל ובמשורה באופן שאחד מהם לא יוליך חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה ולא יבדלו כי אם בכח וגבורה הטבעיית אשר להם ובמשפט האלהי, ופה הנך רואה שגלית היה כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים וכידון על כתפיו ודוד הלך בחמשה חלוקי אבנים בקלע ובמקלות ובכלי הרועים האם היו כליהם משתוים? גלית לא יכול להתנענע הנה והנה מכבד כליו, ודוד רץ לקראתו ויקלע והיה דעתו אם יכנו מוטב ואם לאו יברח והוא לא יכול לרדוף אחריו, הזה השתוות הלוחמים? התנאי הד׳ שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים ולבחון כלי מלחמתם ולסדר העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם, ופה לא היה זה, והאות כי דוד הרג את הפלשתי, ועם כל זה לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כפי התנאי רק ראו כי מת גבורם וינוסו, מבואר מכל זה שלא היו דברי גלית רק דברי חירוף לבד עכ״ד. ואני אומר שהמאמר הראשון שאמר הפלשתי למה תצאו לערוך מלחמה, ברו לכם איש וירד אלי, באמת היה על מנהג התיחדות הלוחמים, שרצה שיבחרו איש כנגדו, ויטילו התנאים ביניהם שמי שינצח את חברו הוא ועמו צדיק בריבו, והמנוצח יהיה לעבד, ומה שטען בתנאי הא׳ שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים הנה גם פה היה ביניהם דבר מסופק, כי תחלה כבשו הפלשתים את ישראל ועבדו בם ימים רבים, והמה מרדו בם וישימו להם מלך, וזה היה סבת המלחמה כי רצו הפלשתים לרדות בם כמקדם. ורצה שיתאמת זה על ידי התיחדות שני לוחמים, וז״ש למה תצאו לערוך מלחמה, רצה לומר למה תשפכו דם המונים בחנם הלא טוב יותר כי יתברר הדבר על ידי שני לוחמים, ובאר הדבר המסופק שביניהם,
הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול – כי הפלשתים לא היה להם מלך רק סרנים באופן שהממשלה מיוחס אל העם כולו, ועל זה אמר הלא אנכי הפלשתי, וטוען בעד הפלשתים שהיו מושלים בכם, ואתם הלא אתם עבדים לשאול, ואינכם רוצים להיות תחת פקודתנו, וזה הטענה בינינו, אשר יתברר על ידי התיחדות הלוחמים, שכבר נבחר הוא מן הפלשתים שעל זה אמר הלא אנכי הפלשתי, ואם כן ברו לכם איש גם כן מצדכם, ועתה התנה גם כן התנאים שיושמו ביניהם, והוא.
הפלשתי – לפי תרגום שד״ל (בהפטרת תצא לאיטליאני) ה״א הידיעה לאו דוקא; ויכול להיות שידעוהו כבר מהמלחמות הקודמות, ולפי קבלת קדמונינו הוא הרג חפני ופנחס ושבה הארון.
ברו – שרש ברה וברר ממקור בר בענינו חוץ.
וַֽיַּעֲמֹ֗ד גלית וַיִּקְרָא֙ אֶל-מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל, וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ כולכם1לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה וימותו אנשים מפה ומפה?2הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י אחד מן הַפְּלִשְׁתִּ֗ים ויצאתי מעצמי להילחם3, ואיני לא שר מאה ולא שר אלף, אלא פלשתי כאחד מן האחרים, ואף על פי שנלחמתי להם כמה מלחמות, והרגתי את חפני ופנחס, ושביתי את הארון, לא שמו אותי פלשתים לשר גדול4, וְאילו אַתֶּם֙ נעשיתם עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל שלא הושיע אתכם מימיו בגבורתו!5בְּרוּ תבחרו6-לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ אחד, את שאול7, וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי וילחם עימי בשביל כולכם8, ואלו יהיו תנאי המלחמה9:
1. רש״י, ר״י קרא.
2. אברבנאל.
3. רד״ק.
4. רש״י, ר״י קרא.
5. רש״י, ר״י קרא.
6. מצודת ציון. תבררו, רש״י.
7. רש״י. ובמדרש ״ברו לכם איש״, אותו שכתוב בו (שמות ט״ו ג׳) ״ה׳ איש מלחמה״ תנו לי ואלחם עמו, אמר הקדוש ברוך הוא, הרי אני מפילו ביד איש, שנאמר ״ודוד בן איש אפרתי״, אברבנאל.
8. רש״י. ובגמ׳ (סוטה מב:) א״ר יוחנן משום רבי מאיר, בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע: אחד ברו לכם איש וירד אלי, ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני וגו׳, ואידך דקאמר ליה לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות.
If he is able to fight with me and kill me, then we will be your servants; but if I prevail against him, and kill him, then you shall be our servants and serve us."
תרגום יונתןמדרש שמואלר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
והיה תנאי המלחמה אצלו אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו אנחנו הפלשתים לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם אתם בני ישראל לנו לעבדים. ואפשר עוד אצלי לפרש שאמר גלית הפלשתי, הנה אנכי הפלשתי ולא היינו אנחנו משועבדים לאחר ואתם עבדים לשאול. ואחרי הנחת ההקדמה הזאת אמר ברו לכם איש להלחם, כי אם יוכל להלחם אתי והכני נהיה לכם לעבדים עם היותנו חפשים ובני חורין, ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם לנו לעבדים ובזה אין לכם נזק כלל, כי אתם עבדים לשאול ומה לכם להיות עבדים אליו או עבדים אלינו, כי למלך אחד תהיו משועבדים יהיה מישראל או מפלשתים ולא תשתעבדו לשני מלכים, ואם כן אין לכם בזה נזק כלל, מה שאין אנחנו כן כי אנחנו בני חורין ונשתעבד אליכם:
והכיתיו – אמר המגיה ברוב ספרי הדפוס חסר יו״ד קדמאה אבל במסורה גדולה ערך הך נמסרו והכיתיו ג׳ ב׳ חסר ואחד מלא ולא מסיימי הי ניהו המלא אבל מדחזינא בכל ספרי דב׳ דלקמן חסרים אינון אשתמע מינייהו דדין מלא וכן אשכחנא בקצת ספרי ע״כ).
יוכל – מלשון יכולת והתחזקות.
להלחם אתי – רצה לומר: להתגבר בהלחמו אתי.
והיינו – כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד.
ועבדתם אותנו – כאומר הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך.
אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים וכן בהפך, ואמר גם כן כי יותר יפסידו הפלשתים אם ינוצחו ממה שיפסידו ישראל אם ינוצחו, כי הפלשתים הם עם חפשי, ואם ינוצחו יהיו עבדים אבל אתם גם עתה אינכם חפשים כי אתם עבדים לשאול, ולא תפסידו מאומה, ועל זה אמר ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו רצה לומר הלא גם אז לא תפסידו מאומה, רק שתחת שעתה אתם עובדים את שאול תעבדו אותנו, בענין שעל ידי המלחמה יתברר למי תהיו עבדים אם לשאול אם לנו, אבל בהפך מצדנו יתברר אם נהיה חפשים או עבדים. והנה לפי זה הלא ברר התנאים וההסכמות שיושמו ביניהם וברר גם כן הדבר המסופק שביניהם, ואם היו ישראל מרוצים לזה, אז באמת היו כותבים את התנאים והסכמות בספר והעד עדים והיו משימים שופטים לברר את הכל, והיו בוחרים הזמן והמקום והיו מעיינים שישתוו הלוחמים בכלי זיינם ובבגדיהם וכיוצא, אולם ישראל לא הסכימו עמו לאמת משפט המלחמה על המנהג הזה רק שילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, וזאת לא יחשב להם לחרפה, כי בזה לא הראו מורך לב ופחד, במה שבלתי רוצים שתהיה המלחמה על ידי שני אנשים לבד, שלפעמים יקרה לאחד מקרה ופגע חולי או אסון ואיך כל העדה יאשמו להיות עבדי עולם, ולכן לא כתבו התנאים ולא נעשה כל הראוי לעשות במנהג התיחדות הלוחמים, וגם לא היה בזה עד עתה חירוף מצד הפלשתי, כי במה שקרא להם שילחמו על פי מנהג התיחדות הלוחמים לא חרפם עדיין כי הדבר תלוי בידם אם להתרצות אל תנאים אלה אם לא. רק אחר שראה הפלשתי שישראל לא הסכימו לעצתו, והוא היה דעתו לחרף ולגדף, אז חדש מאמר אחר חדש וזה שכתוב.
אִם-יוּכַ֞ל לְהִלָּחֵ֤ם אִתִּי֙ ובמלחמתו יתגבר עלי1וְהִכָּ֔נִי ויהרוג אותי2, וְהָיִ֥ינוּ נהיה אז לָכֶ֖ם לַעֲבָדִ֑ים, וְאִם-אֲנִ֤י אֽוּכַל-לוֹ֙ וְהִכִּיתִ֔יו ואהרוג אותו3וִהְיִ֤יתֶם תהיו אתם לָ֙נוּ֙ לַעֲבָדִ֔ים וַעֲבַדְתֶּ֖ם אֹתָֽנוּ, ושלא כמונו4 לכם אין נפקא מינה גדולה כל כך, כי הרי ממילא גם עכשיו אינכם חופשיים בהיותכם עבדים לשאול5:
1. מצודת דוד.
2. תרגום יונתן.
3. תרגום יונתן.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
ואמר בסוף הדברים אני חרפתי את מערכות ישראל, רוצה לומר במה ששאלתי השאלה הזאת מישראל ואין עונה מהם דבר הנה בזה חרפתי את מערכותם שאין איש בהם יוכל להלחם בי, ואמר זה גם כן לעורר לבותם לבוא להלחם בו אחד מהם להסיר מעליהם אותה חרפה. וכפי דעת המתרגם ישבח גלית עצמו שהמית הכהנים בני עלי חפני ופנחס ושלקח את ארון האלהים ושכל זה נרמז באמרו אנכי הפלשתי, וכאלו אמר מה לכם לערוך מלחמה עוד? אחרי שכל הפעמים שבאתם נגדנו הייתם מנוצחים ואין לכם במלחמת הפלשתים תקות תשועה ונצחון. ואמנם בענין גלית ודוד, אנשי לבבי אמרו לי שחכמי הנוצרים כתבו, שהיה ענינם כמו שעוד היום נמשך המנהג בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין אנשים בין דין לדין דברי ריבות והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו, ויאמרו שישפוט השם השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות לב ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים, ויסכימו שהאיש אשר יבחר השם ויגבר ידו על רעהו יעשה כרצונו ויצליח ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי בצדק כל אמרי פיו, אחר שעמו עוז ותושיה, וכי יפול הנופל דמו בראשו ואיש לא יצילהו מידו וימות בנפש מרה כי הוא רשע בדינו. וככה גם כן בהקבץ עמים יחדו מערכה מול מערכה פעמים יבחרו איש ביניהם איש אחד איש אחד שני אנשים נצים, ישימו נפשם בכפם להלחם בעד עמם איש באחיהו ידובקו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וזהו הנקרא בלשונם מעם לועז ריקט״ו או דישאפיא״ו, ונחלקו חכמיהם בזה. כי מהם אמרו שהוא דבר ראוי והגון, אחרי שדוד משיח אלהי יעקב עשאו, אם לא שיתנו [משפט] בזה שאין ראוי לעשותו מבלי רשות המלך או שר העיר, כענין דוד שעשאו ברשות שאול המלך ומצותו, וגלית ידמה שכן עשאו ברשות סרני הפלשתים או היה הוא השר עצמו, כמו שאמר הלא אנכי הפלשתי וכמו שפירשתי, וכמו שיורה אמרו כי מת גבורם וינוסו כי לא היו נסים, אם לא היה שרם ומלכם. ומחכמיהם אמרו שהוא דבר בלתי ראוי לעשותו והוא עון פלילי, לפי שהמשפטים האלהיים נסתרים ממנו, ואולי לא תדבק במלחמתם ההשגחה האלהית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ויהיו נעזבים למקרה, או אולי מרשעים יצא רשע וימות במלחמה ההיא האיש אשר הוא טהור וצדיק בדינו להיותו חייב מיתה על חטאים אחרים, והמעשה הזה הוא בכלל (דברים ו׳ ט״ז) לא תנסו את השם אלהיכם, אבל דוד מה שעשה היה במצות השם יתברך על פי נביא, או שבאה לו על זה נבואה, ושלזה כוון באמרו ואנכי בא אליך בשם השם צבאות, אלה הם דבריהם. ובעיני הבל המה מעשה תעתועים, כי המעשה בעצמו אין לו על מה שיסמך, על פי התורה ומשפט נבחרה לנו להבחין בין האמת והשקר ולא שיתגודדו האנשים בחרבות וברמחים, ומעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם, והנה אוכיח זה מאשר התיחדות הלוחמים אשר קראו ריקט״ו או דישאפיא״ו לא יעשה כי אם בתנאים ידועים למלכים ויועצי ארץ ומנהגם בזה תורה היא:
התנאי הראשון שזה לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים כאשר המשפט האנושי הצודק לא יוכל לבוא עד קצו אז יבחרו המשפט האלהי, כי בהיות הדבר ראוי לדון על פי המשפט והיושר לא יתנו המלכים מקום להתיחדות הלוחמים:
התנאי השני שגם בהיות הדבר כן לא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון על ספר ובאר על הלוחות והעד עדים, ויהיו אז הדברים חתומים וקיימים באופן שלא יוכל אחד מהם לחזור בו:
התנאי השלישי שאחרי כל זה ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זינם במדה במשקל ובמשורה באופן שאחד מהם לא יוליך בידו חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה, וגם שלא יהיה חרבו וחניתו יותר ארוך ויגבר על חברו מאותה סבה, וגם לא יהיו מדיו יותר כבדים ממדי האחר באופן ששניהם יוכלו להתנועע בשוה ולהלחם ולהכות בשוה, ולא יובדלו כי אם בכח והגבורה הטבעית אשר בהם ובמשפט האלהי:
התנאי הרביעי הוא שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים במעגלי צדק, והם יבחינו כלי מלחמתם ויסדרו העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם, כי מלבד זה איש כל הישר בעיניו יעשה. והנה התנאים האלה וזולתם הנהוגים כפי דיניהם בדבר הזה לא נמצאו בענין גלית ודוד כלל, כי הם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם או בין ישראל ופלשתים לא מן הדת ולא מירושת ארצם ולא לדבר אחר, ומה שאמר ברו לכם איש וירד אלי וגו׳, היו דברי גוזמא והתפארות ולא תנאי עצמי, ולזה כוון במה שאמר אני חרפתי את מערכות ישראל היום וגו׳. וגם לא היה שם התנאי השני, כי אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים, ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם ולא פירשו עניני העבדות ותנאיו, לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים. וגם לא היה שם התנאי השלישי כי לא נשתוו בכלי מלחמתם ולא נלחמו באופן שוה ומתדמה, הנך רואה שגלית היה קובע נחשת על ראשו והוא לבוש שריון קשקשים ומצחת נחשת על רגליו וכידון על כתפיו, ודוד הלך אליו ומקלו בידו ויבחר לו חמשה חלקי אבנים מן הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, האם היו כליהם משתוים? האם היה התיחדות הלוחמים שיעמוד גלית בשדה ועליו מדי ברזל ונחשת שלא יוכל שאתם ולא יוכל להתנועע מפה אל פה ושיבא דוד אליו ולא נתקרב אצלו כמטחוי קשת ויקח משם אבן ויקלע, והיה דעתו אם יכהו מוטב ואם לא ישם דוד לדרך פעמיו ויברח וילך לנפשו וגלית לא יוכל לרוץ אחריו? וכדי שיברח דוד יותר בנקל כשהלבישו שאול מדיו אמר לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו, רוצה לומר לא אוכל ללכת ולהתנועע במרוצה רבה עם המדים האלה, ולכן הסירם מעליו ובחר מלחמת האבנים שיעשה אותה מרחוק. וגם לא היה שם התנאי הרביעי ואין שוטר ומושל ביניהם להכריחם ולהכניעם לקיים התנאים, והמעשה יורה עליו, כי הנה דוד הרג את גלית הפלשתי ועל כל זה לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כדברי גלית אשר דבר, אבל אמר הכתוב ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו ואיפה אם כן התנאי שהתנה איש הבינים? הנה התבאר מזה שלא היה ענין גלית ודוד התיחדות הלוחמים הנקרא בלשון לע״ז ריקט״ו ואין ללמוד משם דבר, אבל היו דברי גלית לחרף ולגדף את ישראל שאין בהם גבורי כח, ולכן התעורר דוד ברוח גבורה לנקום נקמת השם, וכמו שאמר כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים, שבעבור זה היתה המלחמה לא לקיים תנאים מוסכמים בין הפלשתים ובין ישראל, ולפי שלא יתפארו פלשתים על ישראל שאין בהם איש גבור כמוהו יצא דוד אליו והרגו בשם השם להסיר חרפתו מעליהם לא בבחינת עבדות הפלשתים. והנה התמהמהו ארבעים יום לא לענין גלית כי אם שעברו הימים ההם כלם בכל הזמן אשר נאספו פלשתים כלם במחניהם וישראל כלם במחניהם, כי אסיפת העם לא יהיה בפתע פתאום, או היו הולכים ביניהם אנשי אמת לשפות שלום בתוכם. ובמסכת סוטה (פרק ח׳ דף מ״ב ע״ב ועיין שם בתוספתא) אמרו ארבעים יום, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה, ובסופם בדמות העת שירד משה מן ההר הרג דוד את גלית. ואחרים אמרו שם כנגד ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נעמי, ובזכותם נתלה הדבר לגלית בנה ארבעים יום, אמרו אם גלית היא ערפה. הנה היו לדעתם ענין הארבעים יום בבקשם בכל גבול ישראל איש גבור חיל להלחם עמו, והתבאר עם זה השאלות ראשונה ושנית:
אני חרפתי – כאומר איך לא תבושו, הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון, ועד מתי, תנו לי איש וכו׳.
ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה אמר להם דעו כי כוונתי היה לחרפם ולבזותם לאמר שאין ביניהם איש גבור חיל כמוני, כי הגם שעל מה שאמרתי והתניתי שמי שינוצח יהיו כל עמו עבדים על זה תוכלו להתנצל שאינכם רוצים שתתברר המלחמה בדרך הזה, הנה עתה אני אומר תנו לי איש ונלחמה יחד – הראו נא אם יש בכם גבור כמוני שילחם אתי, וזה יהיה בלא תנאים הקודמים, כי המלחמה תהיה כדרכה עם בעם, אחר שאינכם רוצים שתתאמת משפט המלחמה באופן זה, בכ״ז אחר שאני אומר לכם בדרך חירוף וגדוף כי אין בכם גבור חיל, בהכרח צריכים אתם לבקש איש שילחם אתי, מקנאתו אל כבוד בני עמו אשר אני מחרפם ומגדפם, והנה לפי זה במאמרו זה השני, לא רצה כלל שיהיה על פי משפט התיחדות הלוחמים רק אמר להם דרך חירוף, ולכן דוד שהלך לנקום נקמת עמו לא התנה תנאים ולא העמיד עדים ושופטים ולא עיינו שישתוו הלוחמים בעניניהם, כי יצא אליו מחמת מאמרו זה השני שהיה חירוף וגדוף, לא מחמת מאמרו הראשון שלא נתרצו בו ישראל כלל.
חרפתי – שפכתי חרפה על מערכות ישראל בהראותי שאין בהם איש שיוכל להתיצב לפני.
וכשראה שישראל לא השיבו לעצתו פנה אליהם בשנית1, וַיֹּ֙אמֶר֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי ביישתי2אֶת-מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה, דעו לכם שכל כוונתי היתה לבזות אתכם3, שהרי אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון! ועד מתי?!4, וכעת תְּנוּ-לִ֣י אִ֔ישׁ מכם וְנִֽלָּחֲמָ֖ה יָֽחַד והראו אם יש בכם גיבור כמוני שילחם אתי, אף ללא התנאים שהצבתי בתחילה, כי כיון שכוונתי היתה לבזותכם עליכם לשלוח איש אחד שיציל את כבוד עמו5:
1. מלבי״ם.
2. ר״י קרא.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. ולכן דוד שהלך לנקום נקמת עמו לא התנה תנאים, ולא העמיד עדים ושופטים, ולא עיינו שישתוו הלוחמים בעניניהם, כי יצא אליו מחמת מאמרו זה השני שהיה חירוף וגדוף, לא מחמת מאמרו הראשון שלא נתרצו בו ישראל כלל, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
וישמע והנה שאול וישראל נמוג לבבם מיראת הגבור הזה, הגם ששמעו דברי חרופיו לא נמצא בם מי שילבש נקם תלבושת.
ויחתו וייראו – פחדו בראותם אותו יוצא, ונמס לבם מהלחם עמו ועם בני עמו.
וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכָל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה, וַיֵּחַ֥תּוּ ונשברו מפחד1, וַיִּֽרְא֖וּ מְאֹֽד ולא נמצא בם מי שילבש נקם להילחם בו2: פ
1. תרגום יונתן, מצודת ציון.
2. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
Now David was the son of that Ephrathite of Beth-lehem in Judah, whose name was Jesse, and he had eight sons; and the man was an old man in the days of Saul, advanced in years among men.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
והאיש בימי שאול זקן בא באנשים – אמר רבא ואי תימא ר׳ אבא זה ישי אבי דוד יוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודורש באוכלוסא. אמר עולא נקטינן אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא.
אפרתי – בית לחם יושבת בארץ אפרת.
ולו שמנה בנים – ומה שכתוב: אוצם הששי דוד השביעי (דברי הימים א ב׳:ט״ו), ולא כתב יותר, יש לומר שאחד מת בלא בנים, ולפיכך לא כתבו שם.
באנשים – נמנה בכנסיות החשובים.
Ephrathite. Beis Lechem is located in the land of Ephros.1
And he had eight sons. And that which is stated, 'Otzem, the sixth, Dovid the seventh,'2 and no more is stated. This may be reconciled that one died childless and therefore, he was not mentioned there.
Among the elders. Counted in the gatherings of important people.3
1. See Bereshit 35:19.
2. I Divrei HaYamim 2:15.
3. See Maseches Berachos 58a, which states that wherever Yishay went he was accompanied by a large crowd.
(יב-יג)והאיש בימי שאול זקן – ולא יכול עוד לצאת ולבוא במלחמה לכך שילח את בניו עם שאול כשם שהוא אומר בסמוך וילכו שלשת בני ישי הגדולים הלכו אחרי שאול.
(יב-יג)ודוד בן איש אפרתי – כה דברי הסופר על ידי אדם אחד ששמו דוד מבית לחם על ידו באתה התשועה לישראל.
ולו שמנה בנים – וגם למעלה אמר ויעבר ישי שבעה בניו ויאמר שמואל התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן (שמואל א ט״ז:י״א). ובדברי הימים מונה בני ישי ודוד השביעי ולא מנה אלא ז׳ יחד, ואליהו לא מנה עמהם. ויש לומר שהוא השמיני ומנאן במינוי הנציבים שנאמר ליהודה אליהו מאחי דוד (דברי הימים א כ״ז:י״ח).
ויש אומרים: שמעא ושמה שנים היו, אך בדברי הימים לא מנה שמה באותן ז׳. וכך דרכו בהרבה מקומות שהרי בשופטים מונה בערי יהודה וחצריהן חמש ובדברי הימים אמר וחצרות ארבע. ולא נראה לי.
בא באנשים – דרשו רבותינו ז״ל שהיה דורש באוכלוסא של ששים ריבוא.
בא באנשים – כה פתרון דבר לא מבורר, ומסורת ל׳ והשאר קמץ, אם יראה איש באנשים האלה (דברים א׳:ל״ה), ויחלו באנשים הזקנים (יחזקאל ט׳:ו׳) שהן דבר.
ותרגומו: מני בבחירייא ממונה בכנסיות המשוכין אחרי שאול בקביעות, אבל דוד לא היה עדיין קבוע אצלו אלא בשעת ביעותו.
ודוד בן איש אפרתי הזה – אמר הזה לפי שזכרו למעלה שהיה מנגן לפני שאול, וזכרו הנה לספר ענינו היאך בא להלחם עם הפלשתי, כי לא היה תמיד עם שאול אלא הולך ושב, לא היה נוטש הצאן מכל וכל, ולא היה בזאת המלחמה, כי שלשת בני ישי היו שם במלחמה (שמואל א י״ז:י״ג), ודי הוא להם מבית ישי שהיו לו שמנה בנים אם השלשת היו במלחמה, וישי עצמו לא היה במלחמה לפי שהיה זקן בא באנשים. והיתה סבה לבא דוד במלחמה ששלחו אביו לאחיו לפקדם ולדעת ענינם, ושלח להם מה ששלח, ולפיכך היה כל הספור הזה הנה.
זקן בא באנשים – באנשי הזקנה והחולשה, שלא היה יכול לצאת ולבוא. וכן: ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ״ד:א׳) – בימי הזקנה והחולשה, שהם סימן למיתה, לפיכך הוצרך לקחת אשה לבנו בחייו.
ובי״ת באנשים פתוחה, ואין בו ידיעה.
ויונתן תרגם: בא באנשים – מני בבחיריא.
ורבותינו ז״ל אמרו: בא באנשים – זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא.
זקן בא באנשים – בא בכלל אנשים חשובים והגונים, ותרגומו: מני בבחיריא.
זקן בא באנשים – רוצה לומר: בא במדרגת האנשים הישישים או יהיה הרצון באמרו בא באנשים שלגודל מעלתו היה בא כאשר יבא עם חברה נכבדת מאנשים שלמים רבים היו מלוים אותו.
ודוד בן איש אפרתי וגו׳. עם היות שכבר זכר ענין ישי בקוצר, הנה התחיל עוד לזכור בכאן ענינו להיותו כאן התחלת ספורי דוד בנו, וגם להגיד מעלתו שהיה משבט יהודה המעולה, ושהיו לו שמונה בנים כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, ושהיה ישי בימי שאול זקן ונשוא פנים הוא הראש, וזהו אמרו בא באנשים, וכאמרם ז״ל במסכת ברכות (ברכות נ״ח.) שהיה יוצא באכלוסא ונכנס באכלוסא, רוצה לומר שהיה נלוה תמיד מחברת אנשים הולכים אחריו. ואפשר לפרש בא באנשים, שהיה זקן בימי שאול, ולכן היה בא למלחמה לא בעצמו כי אם בשלחו במקומו אנשים.
אפרתי – בית לחם יושבת בארץ אפרת.
הזה – רצה לומר: הניכר והידוע לכל.
בא באנשים – לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים, ורבותינו ז״ל אמרו (בבלי ברכות נ״ח.) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו.
(יב-יז) השאלות:
מה ראה לספר פה יחוס דוד ומספר אחיו, שמלבד שאין פה מקומו כבר הודיע למעלה שהיה בן ישי ושהיו לו שבעה אחים (כנ״ל סי׳ ט״ז) ולמה יודיע פה שישי היה זקן, למעלה היה לו לספר זאת ומ״ש וילכו - הלכו, אחרי שאול הוא מותר לשון, ואמר פעם ב׳ ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול והוא למותר, ומה מודיע שדוד הוא הקטן, ומ״ש ויגש הפלשתי ארבעים יום מקומו למעלה לא כאן?
ודוד טרם יבא לספר ענין דוד, הקדים להשיב על שתי שאלות שישאל המעיין פה,
א. איך במלחמה הזאת לא נמצא דוד בין אנשי החיל, הלא מטבע הגבור להמציא את עצמו אל מקום ששם יוכל להראות גבורתו, ומדוע נפקד דוד מלבא אל המערכה,
ב. אחר שדוד עמד בתמידות לפני שאול ויהי לו נושא כלים איך לא שמע ענין הפלשתי ולא התעורר על דבריו עד אחר ארבעים יום? משיב על השאלה הראשונה ודוד בן איש אפרתי הזה שכבר היה נהוג ביניהם שהצבא היוצא למלחמה היה מתחלק לפי בתי אבות, שהאיש שהיה לו שמונה בנים יצאו הגדולים למלחמה והקטנים מהם נשארו בבית לשרת את אביהם, בפרט אם היה האב זקן ובעל נכסים שהיה צריך שישארו רובם בביתם לשרתו ולשמור את מקנהו, וזה היה פה, שישי אביהם היה לו שמונה בנים והוא היה זקן.
ודוד בן האיש האפרתי וגו׳ – שני הספרים האלה נקראים בשם שמואל לפי שהשופט הזה הוא האיש היותר נכבד שידובר ממנו בהם, רק כל יודע דעת קטנה ספר ולשון עברי ויש לך חך לטעום מליצותיה יבין שידים הרבה כתבום, וזה גם בכ״ד הסימנים הראשונים עד סיפור מות שמואל, וכן נ״ל ברור שכותב הסימן הקודם כתב ג״כ מראש הסימן עד פסוק זה, ומחבר הספר לקח סיפור אחר המגיד לנו מלחמה זו, והשמיט מה שכתוב כבר בפסוקים הקודמים והדביק השאר ועשה סיפור מושלם. ובלתי זה לא יובן:
א) מדוע יספר עתה שנית תולדות דוד ושם אביו?
ב) איך חרה אף אליאב על דוד נושא כלי שאול בבואו למלחמה?
ג) איך לא ידע שאול את דוד בשאלו בן מי זה העלם, ואם בשעה ההיא בעתתו רוח רעה ויצא מדעתו איך לא ידעו אבנר?
וכל הפירושים שראיתי וששמעתי על הדבר הקשה הזה דחוקים הם. על כן הואלתי לבאר שלקיחת דוד לנושא כלי שאול מסופרת לנו בשני אופנים מיד שני כותבים; כפי הראשון בא דוד אל שאול לפני המלחמה, וכפי השני מצא חן בעיניו אחרי הכותו את גלית, וכן הוא אומר (י״ח:ב׳) ויקחהו שאול וגו׳; אך יש פסוק אחד מתנגד לדעה זו והוא (ט״ו) ודוד הולך ושב מעם שאול, ואין לישבו כי אם ע״י דוחק בפרש ״מעם שאול״ מעם מחנה שאול, ואחרי שספר לנו ששלושת האחים הגדולים הלכו אחרי שאול מספר שדוד לא הלך אחריו כי נער הוא רק הולך ושב מעם שאול בבואו פעמים הרבה אל אחיו להביא להם מזונות ובשובו אחר כך אל ביתו ליומים או שלשה ימים לרעות צאנו; ובבואו לפני שאול לבקש מעמו שיתן לו רשות ללכת להלחם עם גלית לא חש שאול בהתפלאותו לשאל שמו עד אחר שראהו שב מן המלחמה.
הזה – מוסב אל ישי ולא אל דוד, ומישי לא סיפר כלום בסימן זה, ומהו לשון הזה? א״כ מוכרחים אנו לומר שחסר איזה פסוק שמדבר בו.
באנשים – בחשובים כמו כולם אנשים (שלח לך); ואע״פ של׳ רבים הוא ממקור אנוש המורה חולשה, היחיד איש הוא ממקור יש, שענינו הויה, איש שיש לו הויה וחשיבות בעולם, וכן גם האיש משה גדול מאד (פרשת בא), והאיש משה ענו מאד (בהעלתך).
וְדָוִד֩ היה בֶּן-אִ֨ישׁ אֶפְרָתִ֜י מארץ אפרת1, הוא היה הבן הַזֶּ֗ה המוכר לכולם2 בהיותו מנגן לפני שאול3, ואביו היה מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ שבארץ אפרת4, בנחלת יְהוּדָ֔ה, וּשְׁמ֣וֹ של אביו היה יִשַׁ֔י, וְל֖וֹ היו שְׁמֹנָ֣ה בָנִ֑ים כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה5, וְהָאִישׁ֙ ישי היה בִּימֵ֣י שָׁא֔וּל זָקֵ֖ן6בָּ֥א בַאֲנָשִֽׁים נשוא פנים7, ונמנה היה ישי עם האנשים החשובים וההגונים8:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רש״י,מצודת דוד.
5. אברבנאל מבאר שדוד לא הגיע להלחם במלחמה, כי שלושת בני ישי היו שם במלחמה ודי בזה לבית ישי שהיו לו שמונה בנים ששלושה מתוכם היו במלחמה, והסיבה שדוד הגיע היתה מפני ששלחו אביו לדעת מה שלום אחיו, רד״ק.
6. ולא יכול היה עוד לצאת ולבוא במלחמה לכך שלח את בניו, ר״י קרא, מצודת דוד. והיה נהוג ביניהם שהצבא היוצא למלחמה היה מתחלק לפי בתי אבות, שהאיש שהיה לו שמונה בנים יצאו הגדולים למלחמה והקטנים מהם נשארו בבית לשרת את אביהם, בפרט אם היה האב זקן ובעל נכסים שהיה צריך שישארו רובם בביתם לשרתו ולשמור את מקנהו, מלבי״ם.
7. אברבנאל.
8. רש״י, רי״ד. ורלב״ג מבאר בא במדרגת האנשים הישישים. ומצודת דוד מבאר שמרוב זקנותו לא בא בעצמו למלחמה אלא שלח במקומו אנשים אחרים. ורבותינו ז״ל אמרו (ברכות נח.) שהיה בא בחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו, רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And the three eldest sons of Jesse had gone after Saul to the battle; and the names of his three sons that went to the battle were Eliab the first-born, and next to him Abinadab, and the third Shammah.
תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וזה שאמר אחר זה וילכו שלשת בני ישי הגדולים, שהלכו במקום אביהם למלחמה, וחזר לומר הלכו אחרי שאול להגיד שהם הלכו בראשונה מיד אחרי שהלך שאול ולא היו הם מהמתאחרים לבוא שם כי אם מההולכים מיד בתחלת המלחמה אחרי שאול
(יד-טו)ודוד הוא הקטן מכולם, והיה כפי הנהוג שישאר בבית אביו, ובזה משיב גם השאלה השניה הלא דוד נמצא אצל שאול ואיך לא שמע מדבר הפלשתי, כי מצד שהוא הקטן ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול מצד זה ודוד הולך ושב מעל שאול הוכרח לשוב לביתו לרעות את צאן אביו – ולכן.
וְדָוִ֖ד שהיה מנגן בבית שאול1, ה֣וּא היה הַקָּטָ֑ן מבין האחים2, ולפיכך לא הלך למלחמה3, וּשְׁלֹשָׁה֙ האחים הַגְּדֹלִ֔ים שלו הָלְכ֖וּ אַחֲרֵ֥י שָׁאֽוּל למלחמה, ומשכך הוצרך דוד לשוב לאביו לסייע לו4: ס
1. רש״י.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
ודוד הולך – היה הולך ושב תמיד מאצל שאול לבית אביו.
Dovid would go. Would always go back and forth from Shaul to his father's house.1
1. Dovid was not permanently assigned to be with Shaul. Dovid played music for Shaul when the evil spirit rested upon him. At all other times he would return home to tend his father’s sheep.
ושדוד היה הולך ושב מאחרי שאול בבואו לנגן לפניו, כי לא היה עומד לפניו תמיד אבל הוא חוזר מיד לרעות את צאן אביהם בבית לחם. ובא הפסוק הזה כאן להגיד, ששלשת אחי דוד היו מתמידים במלחמה והם ההולכים תמיד אחרי שאול ודוד היה הולך וחוזר ועם כל זה לא מלאם לבם לעשות מה שעשה דוד הקטן מהם (אשר לא נסה ללכת באלה) בפעם אחת שראה אותו ענין.
הולך ושב – לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וכו׳.
וְכיוון ששלשת בני ישי אחי דוד היו מתמידים במלחמה, והיו הולכים תמיד אחרי שאול1, דָוִ֛ד לא ישב לנגן בקביעות בבית שאול2, אלא היה3הֹלֵ֥ךְ וָשָׁ֖ב תמיד4מֵעַ֣ל מאצל5שָׁא֑וּל לבית אביו6, כדי לִרְע֛וֹת אֶת-צֹ֥אן אָבִ֖יו בְּבֵּֽית-לָֽחֶם:
1. אברבנאל.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רש״י.
5. רש״י.
6. רש״י.
תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום – אמר רבי ברכיה ב״ר יצחק בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נתלו לבנה מ׳ יום. הדא הוא דכתיב ויתיצב ארבעים יום – ר׳ יודן בשם ר׳ יצחק אמר בשכר ארבעה דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ועמדה ממנה ארבעה גבורים הללו סף ומדון גלית וישבי. הדא הוא דכתיב את ארבעת אלה יולדו לערפה בגת וגו׳ (שמואל ב כ״א:כ״ב). אמר ר׳ יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערבו בה גויות של מאה בני אדם. הדא הוא דכתיב והוא מדבר עמם והנה איש הבינים עולה וגו׳ (שמואל א י״ז:כ״ג) במערכות פלשתים. ממערות כתיב. ממאה ערלות פלשתים. ר׳ תנחומא אמר אף כלב אחד. הדא הוא דכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי (שמואל א י״ז:מ״ג).
ויגש הפלשתי השכם והערב – א״ר יוחנן כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית.
ויתיצב ארבעים יום – א״ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה.
רבי שמואל בר נחמני פתר קריא בפלשתים בקרוב עלי מרעים (תהלים כ״ז:ב׳) זה גלית שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב הולך וקרב אל דוד (שמואל א י״ז:מ״א). לאכול את בשרי (תהלים כ״ז:ב׳) ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי ואתנה את בשרך (שמואל א י״ז:מ״ד). ר׳ אבא בר כהנא אמר הארץ אחזתו, א״ר תנחום אנא אמינא טעמא ואבוא אליך אין כתיב כאן אלא לכה אלי ואתנה את בשרך (שמואל א י״ז:מ״ד). ר׳ ינאי בש״ר שמעון בן יוחאי רמ״ח קלפיות נתן הקב״ה על רמ״ח אבריו. באותה שעה אמר דוד אל תתן י״י מאויי רשע (תהלים ק״מ:ט׳) אל תתן לידיה תחמודתיה. זממו אל תפק (תהלים ק״מ:ט׳) אל תרפי ליה. ירומו סלה (חזק כתפוי) [רומם כפתוי]. ר׳ יודן אמר נתאוה לדוד שהיה יפה עינים, אמר דוד אל תתן י״י מאויי רשע (תהלים ק״מ:ט׳), מכאן ואילך אמר דוד אם תחנה עלי מחנה (תהלים כ״ז:ג׳) פלשתים לא אירא, אם תקום עלי (תהלים כ״ז:ג׳) מלחמתן של פלשתים. בזאת אני בוטח (תהלים כ״ז:ג׳) כמו שכתבת בתורה וזאת ליהודה.
Morning and evening. Our Rabbis said, to prevent them from reciting 'shema.'1
1. See Maseches Sotah 42b.
ויתיצב ארבעים יום – פתרונו: המתין שם ארבעים {יום} (אחרי שאול).
השכם והערב – בהשכמה ובהערכה, וההי״ן פתרונו לשם דבר, השכל השקט.
דרשו רבותינו ז״ל כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית.
ויתיצב – בין המערכות היה נצב.
השכם והערב – בקר וערב, כדי להבהילם.
ובדרש: כדי לבטל מהם קרית שמע שחרית וערבית.
ויתיצב ארבעים יום – התיצב לפני מחנה ישראל לחרפם.
ובדרש: ארבעים יום – כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה, כלומר שלא היה להם כח לישראל על גלית אלא עד סוף ארבעים, כי בסוף ארבעים יום שירד משה מן ההר קבלו התורה.
ובדרש אחר: ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמות׳ נעמי, ובזכותה נתלה לבנה ארבעים יום, ואמרו כי הרפה אם גלית זו היא ערפה.
וזכר בגנותם שלא התעוררו לפעל הזה לא יום אחד ולא ימים ולא חדש ימים בראותם את הפלשתי שהיה נגש השכם והערב ומתיצב ארבעים יום לחרף את מערכות ישראל. ועם כל זה לא נתנו לב אליו כמו שנתן דוד אותו פעם אחת שבמקרה ראה הדבר.
ויתיצב – עמד בין המערכות, ודבר דבריו בבוקר ובערב, עד נשלמו ארבעים יום טרם בוא דוד.
ויגש הפלשתי וכו׳ ארבעים יום – כי אם לא היה דוד בבית לחם היה נלחם עמו ביום הראשון.
וַיִּגַּ֥שׁ והיה ניגש גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַשְׁכֵּ֣ם בוקר1וְהַעֲרֵ֑ב וערב, כדי להבהיל את ישראל2, וַיִּתְיַצֵּ֖ב והיה מתייצב בין המערכות3 לפני מחנה ישראל4, במשך אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם, ובכל יום מידי בוקר וערב5, היה מחרף ומגדף אותם6: פ
6. ובדרש: ארבעים יום כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה, כלומר שלא היה להם כח לישראל על גלית אלא עד סוף ארבעים, כי בסוף ארבעים יום שירד משה מן ההר קבלו את התורה. ובדרש אחר: ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה נעמי ובזכותה נתלה לבנה ארבעים יום, ואמרו כי הרפה אם גלית זו היא ערפה, רד״ק. ואברבנאל ומלבי״ם מבארים כי אם דוד היה מגיע ביום הראשון, מיד היה נלחם בו ולא נותן לו לגדף אפילו יום אחד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
And Jesse said to David his son, "Take now for your brothers an ephah of this parched corn, and these ten loaves, and carry them quickly to the camp to your brothers.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ולזה המשיך לזכור שקרה יום אחד שאמר ישי לדוד בנו שיוליך לאחיו אל המחנה איפת הקליא, הוא הלחם היבש מאד המוכן לעמוד ימים רבים ועשרה לחם, והם רטובים, וירץ להוליכם לאחיו בעוד שהם רטובים.
איפת הקליא – חד מן י״ב מלין דכתיבין אל״ף בסוף תיבותא ולא קריין מסורת ריש פרשת שלח לך ודניאל ג׳.
ויאמר על ידי שהתעכבו ארבעים יום אזל הצדה מכליהם, שלח להם צדה.
וַיֹּ֨אמֶר יִשַׁ֜י לְדָוִ֣ד בְּנ֗וֹ, לאחר שעברו ארבעים יום אזלה הצידה מכלי אחיך, לכן1קַח-נָ֤א לְאַחֶ֙יךָ֙ אֵיפַ֤ת מידת אֵיפָה של2הַקָּלִיא֙ הלחם היבש3הַזֶּ֔ה העשוי קמח שיבולים צלוים4 והמסוגל להחזיק הרבה ימים5, וַעֲשָׂרָ֥ה חלות6לֶ֖חֶם מן הלחם הרטוב7הַזֶּ֑ה, וְהָרֵ֥ץ ותוליך אותם במרוצה אל8הַֽמַּחֲנֶ֖ה לְאַחֶֽיךָ:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. אברבנאל.
4. מצודת דוד.
5. אברבנאל.
6. תרגום יונתן, רד״ק.
7. אברבנאל.
8. רד״ק.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
ואת עשרת חריצי החלב וגו׳ – גדיין מניעין מן אמיהון.
ואת אחיך תפקוד לשלום – דוגמא דידהון.
ואת ערובתם תקח – אמר ר׳ יהודא ברבי סימון למוד שבט יהודה להיות ערבים אלו את אלו. כמה דאת אמר אנכי אערבנו וגו׳ (בראשית מ״ג:ט׳).
ואת עשרת חריצי החלב – גדיין מניען מאמיהון.
ואת אחיך תפקוד לשלום – דוגמא דידהון. ואת ערובתן תקח ערובהון.
אמר רבי יודא בר ר׳ סימון למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר אנכי אערבנו (בראשית מ״ג:ט׳) אמר ישי לדוד בנו הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימן מיד אביו שנאמר אנכי אערבנו (בראשית מ״ג:ט׳) לך והוצא אותו מן ערבתו, מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב״ה חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימן כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער (בראשית מ״ד:ל״ג), כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימן, ולא עוד אלא שכל השבטים גולים ושבט יהודה ובנימן אין גולים עמהן למה ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם (תהלים ס״ח:כ״ח).
א״ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה.
והיה האיש (ההוא) אשר יכנו – (כתוב ברמז כ״ה).
חריצי החלב – גובנין דחלבא.
לשר האלף – אני אומר: לשר של אותו אלף שאחיו ממנו, שלכל השבטים היו שרי אלפים לפי אלפיהם.
ואני שמעתי: לשר האלף – זה יהונתן, שאמר עליו: ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין (שמואל א י״ג:ב׳).
ואת ערובתם תקח – ואת ערובת הצלתם ושלומם, תקח באזניך ובלבבך, ותגד לי. וכן תרגם יונתן: וית טיביהון תייתי.
To the captain of the thousand. I say 'to the captain of that thousand to which his brothers belong,' for all the tribes had captains of thousands according to their thousands. But I have heard, that 'to the captain of the thousand' refers to Yonatan, concerning whom [Scripture] stated, 'And a thousand were with Yonatan in Givas Binyomin'.1
And take the tidings of their welfare. The assurance of their salvation and their welfare you shall take into your ears and to your heart, and tell it to me. And so did Targum Yonatan render, 'and their welfare you shall bring.'
Tidings of their welfare. This is an expression of salvation, as in 'Assure your servant for good';2garantis in Old French. Our Rabbis said [it means] that he should take a divorce from them, and deliver it to their wives, to break the connection [עֵרוּב] between him [husband] and her [wife].3
1. Above 13:2.
2. Tehillim 119:122.
3. It was customary for soldiers to divorce their wives upon leaving for war. This was done to spare the wives from any difficulty to remarry in case they did not return. See Maseches Kesubos 9b and Maseches Shabbos 56a.
חריצי החלב – גבינין דחלב על שם שעוצרין אותו בחריץ קורין אותו חריצי החלב ובלעז פַיוְשִילְא.1
תביא לשר האלף – זה יהונתן כעניין שנאמר ואלף היו עם יהונתן בגבעת בנימין (שמואל א י״ג:ב׳).
ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח – תראה עם מי נתערבו שכן דרך הולכי מלחמה אם מועטין שמתחברין עם אחרים ונעשין לאגודה אחת וחונים ביחד ואוכלים ביחד ואומר אני לך שתראה עם מי נתחברו ונתערבו וזהו ואת ערובתם תקח, פתרונו: תבין כמו ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) ויונתן תירגם ואת ערובתם וית טובהון, כלומר שאל להם מה הם צריכין.
1. בלעז: faisselle.
חריצי החלב – תרגומו: גובנין דחלבא.
לשר האלף – שאני ממנו שבכל שבט היו שרי אלפים.
ויש לומר ליהונתן שנאמר ואלף היו עם יהונתן בגבעת בנימן (שמואל א י״ג:ב׳).
ואת ערובתם – תפדה ערבונות שמשכנו לפרנסתן כמנהג אנשי הצבא. וכן חיברו מנחם עניין מה הערבון.
דבר אחר: קח והבן עם מי נתחברו ונתערבו, תקח – כמו ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב). ומנחם חיברו עניין ערוב עבדך לטוב (תהלים קי״ט:קכ״ב), ופירש לשון הצלה, כלומר וערבתם – הצלתם ושלומם תקח – עמך ותגיד לי. וכן תרגומו: וית טיביהון תייתי.
ומדרש: גט כריתות להפריד עירוב שבינו לבין אשתו.
חריצי החלב – כתרגומו: גובנין דחלבא.
לשר האלף – פי׳ שר האלף שישי נמנה בו.
ואת ערובתם תקח – המשכונות ששמו על הוצאותם, כי כן מנהג אנשי החיל לפי שאין מעות מצויות במלחמה. וישי נתן לדוד מעות שיוציא בהם משכונותיהם.
ודעת רבותינו ז״ל: שיקח מהם גיטין לנשותיהם טרם המלחמה. אמרו ערובתם – דברים המעורבים בינו לבינה, כלומר הקדושין והנשואין שביניהם, והגט מסלק אותם.
לשר האלף – שהוא ממונה עליהם.
ואת ערבתם תקח – פירוש: משאם, אם יש להם שום משא לשלוח לבתיהם וכבד עליהם, תקח ותביא אותו. ודומה לו ביחזקאל ברוב הונך ומערבך העשרת מלכי ארץ, והרבה יש שם כמהו.
ואת ערבתם – משכונם, מטעם עורב ערבה (משלי י״ז:י״ח), כי הנלחמים העומדים במחנות צריכים להוצאות וכי יחסר להם כסף ישימו משכון לצורך צידתם, ולכן מסר ישי כסף לדוד לפדות משכונם, או לדבר עם המלוים שיתנו לו אחד מהם או מנעריהם שיבא עמו לקחת כסף.
תביא לשר האלף – רוצה לומר: שר האלף אשר היו שלשת בני ישי תחתיו ולזה צוה שיזכור לו אחיו לשלום בתתו לו זה המתן למען ימצאו חן בעיני שר האלף שהוא עליהם.
ואת ערובתם תקח – ידמה לפי מה שאחשוב שהם שלחו לאביהם ישלח להם המצטרך למזון ונתנו ביד שליח ערבון לאביהם למען יתן לו האמנ׳ עם שכבר היה הערבון ההוא נכר לאביהם שהוא משלהם ולז״א ישי שיקח עמו ערובתם להביא להם על הצד שאמר קח נא לאחיך איפת הקליא הזה או יהיה הרצון בזה שיקח עמו להביא להם ערובתם שנהגו למשכן הערבון ההוא במחנה כשהיו במלחמה כדי שיספיק להם כל ימי היותם במחנה וזה כי מה שנשא להם מהמזון לא יספיק להם כי אם לזמן מועט ולזה הוצרך ישי לצוות לדוד שיביא להם ערובתם.
ואת עשרת חריצי החלב, והם הגבינות המורטבות כמו שת״י גובנין דחלבא, יוליך מנחה לשר האלף שישי היה נמנה בו והיו אחיו תחת ידו, ולזה אמר מיד ואת אחיך תפקוד לשלום שיפקדם לשר שיהיו תחת שלומו. ורש״י פירש ששר האלף היה יונתן אשר היו אלף אנשים עמו כמו שנזכר. ואמרו ואת ערובתם תקח, פירש רד״ק המשכונות ששמו בעד הוצאתם במחנה תפרע בעדם מה שהם חייבים ותקח הערובות לתתם ולהחזירם להם, כי נתן אליו אביו מעות לפרוע בעבורם ולהוציא את תערובותם ואם לא נזכר בכתוב. ולפי התרגום יפורש שילמד ענינם להגיד לו. ורלב״ג פירש שדברים וכלים אשר להם יוליך שמה אליהם כדי שיתנו אותם ערבון כשיצטרכו למשכן אותם, ונקראו אם כן ערובות על שם העתיד. וחכמינו ז״ל אמרו (שבת פרק ה׳ דף נ״ו ע״א) שיביא גיטין לנשותיהן:
חריצי החלב – תרגם יונתן: גובנין דחלבא, ואולי יקראו כן, על שדרך הגבינה לחתכו במדה בעת עשותו, והוא מלשון: אם חרוצים ימיו (איוב י״ד:ה׳).
ואת ערובתם – את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכן, ותקחם עמך.
(יח-כד) השאלות:
מ״ש ששאול בעמק האלה מלבד שאין פה מקומו, כבר נודע זה בפסוק ראשון, מ״ש ויבא המעגלה והחיל היוצא אל המערכה מהו מעגלה ומהו מערכה, למה בפסוק ד׳ אמר ויצא ובפסוק כ״ג אמר איש הבינים עולה, שם א׳ ממחנות ופה ממערכות, והוסיף פה שנסו מלפניו?
ואת וגם שלח בידו מנחה לשר האלף, וצוהו לפקוד שלום אחיו ולקחת ערובתם, שהוא לדעת הרד״ק שישלם חובותם ויקח בחזרה המשכנות שנתנו, ולדעת חכמינו זכרונם לברכה שיביא גט כריתות לנשיהם (יט) ושאול גם זה מדברי אביו, הודיע לו מקומם שהם בעמק האלה, כי דוד בצאן לא ידע מאומה.
(כ-כב) וישכם דוד עשה כמצות אביו, ונגד שאליאב חרה אפו בדוד ויאמר (לקמן פסוק כ״ח) למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, ספר פה, נגד על מי נטשת מעט הצאן,
כי נטש הצאן על יד שומר – ונגד למה זה ירדת אמר וישא וילך כאשר צוהו ישי – וסבב ה׳ כי ברגע בא דוד המעגלה – שהוא במקום חניית המחנה, ברגע זו החיל היצא אל המערכה והרעו לקראת נשק, ולא היו אחיו במעגל המחנה רק במקום המערכה והוכרח דוד לרוץ אל המערכה ועל ידי כן ראה את הפלשתי והתפעל מדבריו.
ואת ערבתם – אין לנו ממשקל זה כי אם עוד אחד בספר משלי (י״ז:י״ח) ערב ערבה לפני רעהו, ושם הוראתו בלתי מסופקת, שהיא הבטחת דברים ותקיעת כף לשלם, א״כ נ״ל לפרשו גם כאן מההוראה עצמה, כלו׳ אם תם כספם והוצרכו לקחת כסף או אוכל או איזה דבר בהלואה תשלם חובותם ותסיר מהם ערובתם.
1. תרגום יונתן, רש״י, ר״י קרא, אברבנאל, מצודת ציון.
2. רש״י, רד״ק, רלב״ג, רי״ד, מצודת דוד. ורש״י מפי השמועה מבאר כי זה היה יהונתן בן שאול.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. לפי שאין מעות מצויות במלחמה, רד״ק, מצודת דוד. ותרגום יונתן ורש״י ביארו ואת ערובת הצלתם ושלומם, תקח באזניך ובלבבך, ותגד לי מה הם צריכים.
6. רד״ק. כי נתן אליו אביו מעות לפרוע בעבורם, אברבנאל. ורלב״ג פירש שדברים וכלים אשר להם יוליך שמה אליהם כדי שיתנו אותם ערבון כשיצטרכו למשכן אותם. וחכמינו ז״ל אמרו (שבת נו.) גט כריתות יקח מאתם ויביא לנשותיהם, להפריד עירוב שבינו לבינה, רש״י, אברבנאל, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And David rose up early in the morning, and left the sheep with a keeper, and he took and went, as Jesse had commanded him; and he came to the barricade, as the host which was going forth to the fight shouted for the battle.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
המעגלה – סביבות המחנה עושים מעגל, והיוצא חוץ, לפנים או לאחור, מתחייב, לפנים – שמא ירוצו עליו בני מערכות האויבים, לאחור – מבקש הוא לנוס.
To the barricade. They would form a circle around the camp, and whoever would go out [of the circle], either in front of, or behind the camp, would be endangered; in front [of the circle] he might be attacked by the men of the enemy armies, and behind [the circle] because he [apparently] seeks to desert.
ויבוא המעגלה – כשהיו קריבין אנשי הצבא אל המלחמה היו מעמידין אנשי הצבא לאחורי המערכה ומקיפין ומסבבין כל אנשי המלחמה כמין עוגה וזו היא מעגלה, וכל מי שהיה יוצא לחוץ היו מקפחין את שוקיו.
המעגלה – רבותינו פירשו סביבות המחנה היו עושין מעגל היוצא חוץ, לא לפנים ולא לאחור. מתחייב בנפשו, לפניו ירוצו מערכות האויב, לאחור נראה כבורח.
ותרגומו: כרקומא.
והרעו במלחמה – כלומר יצאו והרעו במלחמה.
המעגלה – לפי שהמחנה הוא בסבוב, לפיכך קורא אותו מעגל.
ויונתן תרגם: לכרקומא, וכן תרגם אונקלוס: ובנית מצור – ותבנה כרקומין. וכן בדברי רבותינו ז״ל: עיר שכבשה כרקו׳, ובנין המצור הוא שבונין סביב המחנה בפסין ובשלשלאות שלא יצא אדם חוץ למחנה אלא במצות שרי החיל, ואמרו: איזהו כרקום? כל שזגין ושלשלאות וכלבים מקיפין, והענין הזה להבהיל העיר או המחנה האחר, כמו שכתוב: והרעו במלחמה.
ויבוא המעגלה – פירוש: המחנה קורא המעגל, שמתקבצין האנשים לעמוד כגורן עגול.
והחיל היוצא אל המערכה והרעו במלחמה – הו״ו יתירה.
וישא – נכון שיהיה טעמו וישא רגליו או הטעם וישא איפת הקליא (פסוק י״ז) ויתר הענינים.
המעגלה – המחנה, כי הם חונים בעיגול.
והחיל היוצא – הנה החיל הוא הנושא והכונה היה היוצא, כי זה הוא הנשוא.
ויבא המעגלה – רוצה לומר: במחנה ונקרא כן לפי שיושבים בעגול להשמר שלא יבאו עליהם האויבים בכל צד מצדדי המחנה.
ודוד השכים ונטש הצאן על ידי שומר ובא המעגלה, והוא המחנה, ונקרא כן לפי שתמיד המחנה יושב בעגול כדי להשמר מן האויבים. או אפשר לפרש שהמעגלה הוא המצבר סביב המחנה שעושין מן עגלות המיוחדות לזה וקורין אותו בלע״ז פלאנק״א. ובעת בואו שמה היה החיל יוצא אל המערכה להתיצב להלחם בפלשתים והרעו תרועה גדולה במלחמה בנסעם אל המערכה.
המעגלה – ברוב ספרי הדפוס וכתובי יד מלעיל הזקף בגימ״ל.
ויטוש – ועזב.
ויטוש – עזב הצאן על שומר אחד, לשמרם עד בואו.
וישא – את איפת הקליא וכו׳.
המעגלה – היא המחנה, שדרכה לחנות בעגול, כי טוב הוא להיות נשמר מהאויב מסביב.
והחיל היוצא – ואז החיל היה יוצא אל המערכה, הוא מקום המלחמה, ובעת יצאם הריעו.
וכאשר ראה זה דוד נטש את הכלים מעליו, רוצה לומר הלחם וחריצי החלב וערובות אחיו שהיה מוליך והשאיר כלם על ידי האיש שומר הכלים מאנשי המלחמה ויבא אל המערכה וישאל לאחיו שם לשלום, כי לא היה לו פנאי ללכת למחנה למקום תחנותם לתת להם מה שהביא מבית אביו, לפי שבבואו כבר היו כלם יוצאים למערכה.
ויטוש – עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה.
את הכלים – כלי ממקור כיל וכל, והוראתו כל דבר חוץ ממיני מאכל, אולי הביא עמו בגדים או דברים אחדים לאחיו שלא חש הכתוב להזכיר, ולא הזכיר כי אם המאכלים להודיענו שבמלחמה היו בני ישראל מתפרנסים משלהם ולא משל צבור או משל המלך.
וכאשר ראה זאת1, וַיִּטֹּשׁ֩ עזב והניח2דָּוִ֨ד אֶת-הַכֵּלִ֜ים שהיו עמו3מֵעָלָ֗יו, ושם אותם עַל-יַד֙ ביד4שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים של בני הצבא5 הבאים למלחמה6, כי לא היה לו פנאי ללכת למחנה לתת לאחיו מה שהביא מבית אביו, שכן בבואו כבר יצאו כולם למערכה7, וַיָּ֖רָץ דוד אל אחיו שהלכו כבר אל8הַמַּעֲרָכָ֑ה, וַיָּבֹ֕א לשם וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם לשלום אחיו:
1. אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י. שהיה שומר לאנשי המחנה את בגדיהם וכליהם אשר עמהם, רד״ק.
6. מצודת דוד.
7. אברבנאל.
8. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And as he talked with them, behold, the champion, the Philistine of Gath, Goliath by name, came up out of the ranks of the Philistines, and spoke the same words; and David heard them.
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ממערות פלשתים – כתיב. רבותינו דרשו (בבלי סוטה מ״ב:): מאה בני אדם הערו בערפה אמו כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה.
From Philistines camp. [The text] is written מִמַּעֲרוֹת; our Rabbis expounded [from the word מַעֲרוֹת]1 that one hundred men had relations with his [Golyas'] mother Orpoh, after she left Rus and her mother-in-law Naomi.2
1. The root being ערה and the noun ערוה. See Rashi Vayikra 20:18.
2. See Maseches Sotah 42b. Golyos was born from these relations and no one knew who fathered him so he became known as אִישׁ הַבֵּנַיִם ‘a man from between them.’ See above verse 4. Da’as Sofrim suggests that מְעָרוֹת [=caves] may have been dug out in the mountain the Philistines as a defensive measure in the case of an attack by the Bnei Yisroel.
ממערות פלשתים – כן הוא כתיב, וקרי: ממערכות. והקרי מבואר, והכתיב פירושו: ממחנות פלשתים, מהמישורים שהיו חונים שם, כי מערה הוא לשון מישור, כמו: ממערה גבע (שופטים כ׳:ל״ג) שתרגם יונתן: ממישר גבעתא. והנה הכתיב והקרי קרובים, וזה וזה יכשר.
ויונתן תרגם על דרך הכתיב: ממשריית קרבא דפלשתאי.
ודעת הדרש בכתוב: ובאיש הבינים רחוקה, שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים. וכן דרשו: ממערת פלשתים – ממאה ערלות שהערו באמו, ומהם אמרו: בר מאה פפין וחד ננא, פי׳: בן מאה אנשים וכלב אחד שבאו על אמו, שכן אמר לדוד: הכלב אנכי (שמואל א י״ז:מ״ג). ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי, והרפה כמו ערפה. אבל מה שאמרו: כתיב הרפה, וקרינן ערפה, זה לא מצאנו. וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים. וי״מ כי אהליבמה בת ענה בת צבעון (בראשית ל״ו:י״ד) – שנתעברה אמה מהאב ומהבן. ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת. ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים, עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים.
ממערות – ממערכות קרי. וכן נדרש בסוטה סוף פרק משוח מלחמה כתיב ממערות וקרינן ממערכות תני רב יוסף שהכל הערו באמו והכי איתא במדרש רות רבתי פרשתא ב׳ אבל בספר הזוהר פרשת בלק דף ר״ו כתוב שם. והיינו דכתיב ממערכות פלשתים אל תיקרי ממערכות אלא ממערות דומה שהוא כתוב ממערכות וכן כתב בעל מתנות כהונה במדרש רות וכן הוא בירושלמי פרק החולץ ובאגדת שמואל פסוק כ׳ והדבר צריך עיון ומה שכתב שם בירושלמי ויצא איש הבינים ממערכות פלשתים הוא פסוק מורכב משני פסוקים כמנהג בכמה מקומות.
(כג-כד)והוא ובעוד שיתעכב שם לדבר עם אחיו יצא הפלשתי, ופה היו בצאתו ב׳ שנוים,
א. בתחלה כתיב ויצא איש הבנים (פסוק ד׳) שיצא חוץ מן המחנה שהיה בהר אל הגיא שביניהם, ופה כתיב והנה איש הבנים עולה – שכבר ערב לבו לעלות אל ההר שעליו מחנה ישראל.
ב. תחלה כתיב ממחנות פלשתים ופה כתיב ממערכות פלשתים כי עתה כבר ערכו מערכה ורצו להתחיל במלחמה כמ״ש ותערך ישראל ופלשתים, ולכן עתה נסו לפניו, כי התקרב אליהם עד מקומם וינוסו.
וְבעוד1ה֣וּא | מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה אל ההר בו היה מחנה ישראל2, גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ, מִעיר הפלשתית גַּת֙, והוא עלה3מִמַּעַרְכ֣וֹת (ממערות4 כתיב) פְּלִשְׁתִּ֔ים, וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה דברי גידופים5, וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד והתפעל מדבריו6:
1. אברבנאל, מלבי״ם.
2. ובהתחלה היה בגיא, אבל כעת ערב ליבו לעלות ממש אל ההר ששם היו ישראל, ובתחילה כתוב ״ממחנות פלשתים״ וכעת כתוב ״ממערכות פלשתים״ מפני שעתה כבר ערכו מערכה ורצו להתחיל מלחמה, מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. כתיב מערות, וקרי מערכות, תני רב יוסף שהכל הערו באמו, כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה, סוטה מב:, רש״י. ורד״ק ביאר שהקרי היינו מערכות המלחמה, והכתיב פירושו ממחנות פלשתים, כי מערה הוא לשון מישור. ובירושלמי (יבמות פ״ד ה״ב) אמרו: ממערות ממאה ערלות פלשתים, שהערו בה מאה ערלות פלשתים.
5. כך משמע מאברבנאל.
6. מלבי״ם פס׳ יח.
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
(כד-כה)וכל איש ישראל היו נסים מפניו והיו אומרים זה לזה הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עלה, ואם יצא איש שירצה להלחם עמו ויכנו יעשה לו המלך שלשה חסדים, האחד שיעשרנו המלך עושר גדול, והשני שאת בתו יתן לו לאשה, והשלישי שאת בית אביו יעשה חפשי, רוצה לומר שלא יפרע שום מס ולא יעבוד בדבר ממשפטי המלוכה, והמתרגם הבינו מלשון שררה, על דרך (קהלת י׳ י״ז) שמלכך בן חורין, שהוא שם נאמר על הממשלה והאדנות. וזה שספר הכתוב שהיו אומרים אלו לאלו לא היה בפני דוד כי אם קודם בואו
And the men of Israel said, "Have you seen this man that has come up? Surely he has come up to taunt Israel! And it shall be, that the man who kills him, the king will enrich him with great riches, and will give him his daughter, and make his father's house free in Israel."
א[יעשרנו המלך] – ומה שגרם [...] במשמעות פועל עומד [...] והבניין הכבד מופיע כפועל יוצא וכפועל עומד, כמו ׳ברכת ה׳ היא תעשיר׳ (משלי י, כב), ׳אל תירא כי יעשיר איש׳ (תהלים מט, יז) במקום ׳יעשר איש׳, ו׳יעשר׳ הוא צורה מפושטת ומקוצרת של ׳ברכת ה׳ [היא תעשיר]׳, ו׳תעשיר׳ הוא פועל יוצא. אם נאמר ש׳יעשר׳ הוא בניין קל כפועל יוצא, הרי אין בכך סתירה, שכן יש מילים רבות שמופיעות פעם אחת במשמעות מסוימת ואינן מופיעות פעם נוספת במשמעות זו. אם אין סוברים כך, הרי שאז אין להביא ראיה מצורת המקור בבניין קל מלשון ׳ונקיתי דמם לא נקיתי׳ (יואל ד, כא), על משקל ׳בנה, בניתי׳,1 שכן השורש כולו בכל מקום שהוא נמצא בא בבניין כבד מודגש [פִעל] מלבד שני המקרים האלה, וכך גם ׳אחר מהרו׳ (תהלים טז, ד) מעיד על בניין קל, למרות שכל הקרויות השורש הם בבניין כבד [פִעל], ושני ההסברים אפשריים לגבי המילה ׳יעשרנו׳.2
1. ייתכן שאבן בלעם רומז לצורת המקור ׳נָקֹה׳ בירמיהו מט, יב ׳ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה׳, צורת מקור המבוססת על בניין קל, בניגוד לצורה הרגילה של הפועל שהיא בבניין פִעל.
2. נראה שאבן בלעם מציע שתי צורות לנתח את הפועל ׳יעשרנו׳, כבניין הפעיל או כבניין קל. אולם, כיוון שתחילתו של הדיון חסרה, קשה לעמוד על כוונתו. ההסבר הראשון מבוסס כנראה על דעתו של אבן ג׳נאח (ספר הרקמה, שער דעת האותיות השורשיות והנוספות), שטען שהמילה ״יעשרנו״ היא מבניין הפעיל, אך ה-י׳ נפלה כדי להקל על ההגיה. ראו: וילנסקי וטנא (לעיל הערה 24), א עמ׳ 98. דרנבורג (לעיל הערה 24), עמ׳ 81.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
יעשה חפשי – מדברים האמורים במשפטי המלוכה.
He will exempt. From the listed royal obligations.1
1. See above 8:11–17 for details of these obligations.
ואת בית אביו יעשה חפשי – לפי שכתוב למעלה ואת בנותיכם יקח צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים (שמואל א ח׳:י״ג-י״ז) לכך הוא אומר ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל, ולפי שאדם אחד בלבד אמר לדבר לכך סבור דוד ואמר הלא דבר הוא (שמואל א י״ז:כ״ט) ואין בו ממש שכן הוא אומר ויאמר איש ישראל לכך חזר ואמר אל כל העומדים עליו להבין אם יש ממש בדבר זהו שכתוב בסמוך ויאמר דוד אל {האנשים} העומדים וגומר (שמואל א י״ז:כ״ו).
יעשה חפשי – מדברים האמורים בפרשת המלך במשפטי המלוכה: ואתם תהיו לו לעבדים (שמואל א ח׳:י״ז).
ותרגומו: לרברבין.
הראיתם – בדגש הרי״ש לחזק קריאתה מפני ה״א התמיהה אשר עליה, אף על פי שאין מנהג הרי״ש להדגש ברוב.
יעשרנו המלך – משפטו: יעשירנו, כי מבניין הפעיל הוא. וכן: רבת תעשרנה (תהלים ס״ה:י׳) – כמו: תעשירנה.
יעשה חפשי – חפשי ממשפט המלוכה.
ויונתן תרגם: יעבד רברבין בישראל, אולי כן היה דעתו כמו שפירשנו, או ר״ל חפשי כמו: אשרך ארץ שמלכך בן חורים (קהלת י׳:י״ז), חוריה ואין שם מלוכה יקראו (ישעיהו ל״ד:י״ב), שעניינם: השרים הגדולים הנכבדים על השרים האחרים, ור״ל יעשה שישים בית אביו להיות מגדולי המלכות לכל דבר.
הראיתם האיש – בדגש הריש על פי המסורת ומכלול דף ע״ב.
והיה האיש – הוא״ו בגעיא.
הראיתם – בה״א השאלה.
חפשי – בני חורין.
הראיתם – בראותם עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וכו׳.
יעשה חפשי – מבלי לעבוד עבודת המלך.
חפשי – מהשיב מנחה למלך וזה משפט האצילים.
ועוד לפני שדוד הגיע לשם1וַיֹּ֣אמֶר אמרו | אִ֣ישׁ אנשי יִשְׂרָאֵ֗ל זה לזה2 בתמיהה3, הַאם רְּאִיתֶם֙ את הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה?! כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל הוא עֹלֶ֑ה! וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּ֜נּוּ יהרוג אותו, יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ | עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ֙ יִתֶּן-ל֔וֹ לאישה, וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו של האיש הזה יַעֲשֶׂ֥ה אותו המלך חָפְשִׁ֖י בן חורין4בְּיִשְׂרָאֵֽל מהדברים האמורים במשפטי המלוכה5, כמשפט גדולי המלכות6:
1. אברבנאל.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. מצודת ציון.
5. רש״י, רד״ק.
6. רד״ק בביאורו את תרגום יונתן.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
And David spoke to the men that stood by him, saying, "What shall be done to the man that kills this Philistine, and takes away the disgrace from Israel? For who is this uncircumcised Philistine, that he should have taunted the armies of the living God?"
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
והנה התנדב דוד להלחם עם הפלשתי כאשר ידע מה יעשה לאיש אשר יכנו וידמה שעם היותו נשען בשם יתעלה שינקו׳ נקמתו מהפלשתי הזה כי בא לחרף מערכות אלהים חיים שכבר נשען בזה על מה שייעדו שמואל מן המלוכה וכאלו חשב שזה יהיה כלי להשלים רצון השם י״ת בצמיח׳ מלכותו כי עם היותו חתן המלך יתכן שתגיע לו ההצלחה במלוכה.
ולכן הוצרך הוא לשאול לאנשים מה יעשה המלך לאיש אשר יכה את הפלשתי? לא להנקם ממנו כי אם להסיר חרפה מישראל, וביאר למה היה ענין הפלשתי חרפה לכל ישראל, באמרו כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף, רוצה לומר מי הפלשתי הזה אשר ידבר דברים יורו על שאין בקרב ישראל גבור ואיש מלחמה? עם היותם ישראל מערכות אלהים חיים, וכאלו החרפה נוגעת גם כן באל אלהי ישראל:
הלז – הזה.
מה יעשה לאיש – אף שכבר שמע, חזר ושאל, להכנס בדברים ולומר שהוא ילך.
כי מי – במה נחשב הוא לחרף מערכות עם ה׳.
(כו-לא) השאלות:
למה שאל דוד מה יעשה לאיש הלא כבר שמע קול הכרוז שהמלך יעשרנו ובתו יתן לו, היתכן שאיש חיל כמהו לא הסכים ללכת עד ששמע שהמלך ישלם שכרו, ולא קנא לעמו ולאלהיו, ולמה נסב אל מול אחר ושאל שנית, ומה הגידו לשאול ודוד לא דבר רק שאל לבד?
ויאמר דוד כבר בארתי זאת (בספרי ארצות השלום דרוש א׳) כי דוד אמר זאת כמתמיה על האיש ישראל ההמוני, שחשב שעל ידי העושר ובת המלך שיעד להמנצח ימצא איש יתעורר להלחם עם הפלשתי, ודוד השיב כי הפעולה הגדולה הזאת בעצמה להנקם ממחרף אלהים חיים ועם ה׳ צבאות, הוא יותר יקר מכל רכוש ומכל מתן, וזה עצמו השכר היותר גדול מי שיצליח לעשות פעולה מאושרה כזו, ואי אפשר להעלות על הדעת שיקבל שכר בעד דבר טוב ומאושר אשר יעשה שהדבר בעצמו הוא השכר היותר גדול, וזה שכתוב כמתפלא מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז – היתכן יקבל עליו שכר אחר שבמעשה הזה יסיר חרפה מעל ישראל, וכבר די לו שכר והותר אם יזכה לעשות כזאת,
כי מי הפלשתי וכו׳ והלא לב כל מקנא לה׳ ולעמו יתאזר לנקום נקם מצד תבערת הקנאה והנקמה לעמו ולאלהיו, לא מצד השכר.
אלהים חיים – אל אמת המשגיח על מערכות עמו.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד בתמיה1אֶֽל-הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֮, לֵאמֹר֒ ואמר להם, מַה-יֵּעָשֶׂ֗ה המלך לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז הזה?!2 היתכן לקבל שכר על כך?!3וְהרי, אם אותו האיש הֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל די לו בכך שזכה לעשות כזאת4, כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים באומרו שאין בקרב ישראל גבור ואיש מלחמה?5:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון. ואף שכבר שמע, חזר ושאל כדי להיכנס בדברים ולומר שהוא ילך, מצודת דוד. ואברבנאל מבאר שדוד לא היה באותה שעה שאמרו זאת ולכן הוצרך לשאול את האנשים מה יעשה המלך למי שיכה את הפלשתי. ומלבי״ם מבאר שדוד שאל היתכן שהמלך יתן לו שכר, שהרי זהו השכר הגדול ביותר שיצליח לעשות פעולה גדולה כ״כ להסיר את החרפה מעל ישראל.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. אברבנאל.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויאמר לו העם השיבו לו הן צדקת בדברך שאם נביט על התכלית היוצא מן הפעולה שיסיר חרפה מעל ישראל אין ראוי לקבל שכר כי זה מוטל על כל איש ישראל מצד דתו וקנאתו לאלהיו, רק מה שאמרנו כי האיש אשר יכנו יקבל עושר גדול ובת המלך, זה לא יהיה כעין שכר על התכלית שפעל על ידי פעולתו לכבוד עמו ולאלהיו, רק זה יהיה בעבור אשר יכנו בלבד, שאיש המראה גבורה כזאת להרוג גבור עריץ כזה, גם בלעדי התועלת שהועיל בזה לבני עמו ראוי הוא לקחת בת המלך מצד עצמו בהיותו גבור ואיש חיל שאין כמוהו, וראוי הוא לכל יקר וכבוד ועושר מצד מעלת גבורתו.
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר ואמרו לו, כֹּ֣ה כך יֵעָשֶׂ֔ה המלך לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ יהרוג את הפלשתי, ופירטו לו את כל החסדים שיעשה לו המלך1:
1. אברנאל. ומלבי״ם מבאר שאמרו לו שהגם שאין באמת לקבל שכר עבור נקמת קנאת ה׳, מכל מקום מצד היות האיש גבור ואיש חיל שאין כמוהו, ראוי הוא לכל יקר וכבוד ועושר מצד מעלת גבורתו.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
And Eliab his eldest brother heard when he spoke to the men; and Eliab's anger was kindled against David, and he said, "Why have you come down? And with whom have you left those few sheep in the wilderness? I know your presumptuousness and the naughtiness of your heart; for you have come down that you might see the battle."
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ויחר אף אליאב בדוד – א״ר מני בר פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב דכתיב ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת (את) מעט הצאן. וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב גם בזה לא בחר י״י (שמואל א ט״ז:ח׳) ובאליאב כתיב אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו (שמואל א ט״ז:ז׳) מכלל דמעיקרא הוה חזי.
ויחר אף אליאב – כי הבין כי רצון דוד היה להלחם עם הפלשתי, והיה רחוק בעיניו שינצל מידו אם ילחם עמו, לפי׳ חרה אפו בו.
את זדונך – תרגם יונתן: ית בקרנותך, הבי״ת כמו פ״א. ענינם: הפקר וקלות דעת, כלומר שאתה מפקיר עצמך לצאת ולעזוב הצאן. וכן תרגם יונתן: פוחזין בקרין, והוא כמו פקרין בפ״א, וכן במשנה: הבקר לעניים – הבקר כמו הפקר בפ״א.
ובשמעו אליאב אחי דוד הגדול שהיה דוד שואל על זה ומראה עצמו כאלו הוא רוצה להלחם עמו, חרה אפו וגער בו למה זה ירדת ללא תועלת? ואמר זה לפי שלא ראה הלחם והערובות שהיה מביא וחשד שדוד בא לראות המלחמה בזולת רשות ישי אביו, וזהו ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (רוצה לומר השמם) ששם הם מוכנים למאכל אריות ודובים, ולא באת כי אם לראות המלחמה.
למה זה ירדת חשדו עתה א. שהלך מאליו ועל זה אמר למה ירדת,
ב. שעזב הצאן הפקר, ועל הא׳ אמר ידעתי את זדנך ועל הב׳ אמר ואת רע לבבך.
וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל-הָאֲנָשִׁ֑ים ולא ידע כי אביו שלח את דוד1, וַיִּֽחַר-אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד שהבין כי רצון דוד להלחם עם הפלשתי, והיה סבור כי דוד לא ינצל מידיו2, וַיֹּ֣אמֶר אליאב | לָמָּה-זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ ללא תועלת?!3וְעַל-מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ עזבת4מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֙נָּה֙ בַּמרעה הסמוך5 לַמִּדְבָּ֔ר במקום גדודי חיות6 ולסטים?!7אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ֗ קלות דעתך8 ללכת לראות את המלחמה9וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ להפקיר את הצאן10, כִּ֗י לְמַ֛עַן התענגות11רְא֥וֹת בראיית12הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק. ואברבנאל ומלבי״ם מבארים שחשד שדוד בא לראות את המלחמה ללא רשות אביו ועזב את הצאן לבדו.
3. אברבנאל.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאל.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. מלבי״ם.
10. מלבי״ם.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
מה עשיתי עתה – אתה גוער בי על זדוני, כלו׳ שאני מכניס עצמי בסכנה בלי צורך, עד עתה לא עשיתי דבר.
הלא דבר הוא – דבר גדול שצריך לשית לב עליו, שד״ל.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה עכשיו? הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר דיבור1הֽוּא בעלמא מה שדברתי ולא עשיתי שום מעשה2, וכי מיד ירדתי להלחם עמו?!3 לא עשיתי דבר ואין רצוני לעשות אף על פי שאני מדבר4:
1. רד״ק, רי״ד, מצודת דוד.
2. רד״ק, רי״ד, אברבנאל, מצודת דוד.
3. רי״ד.
4. רד״ק. וכדי לשתקו מעליו אמר כך, רי״ד.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויסב מאצלו – כמו ויסב מעליהם ויבך (מקץ) פנה שכמו פתאום ונשא רגליו אל מקום אחר.
אל מול – כמו אל מול ההר ההוא (תשא) קרב אל איש אחר המדבר בענין.
וַיִּסֹּ֤ב דוד מֵֽאֶצְלוֹ֙ מאחיו, והלך אֶל-מ֣וּל אדם1אַחֵ֔ר, וַיֹּ֖אמֶר ושאל שוב2כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה על אודות הפרס שיתן המלך על מי שיהרוג את גלית3, וַיְשִׁבֻ֤הוּ וענו לו הָעָם֙ דָּבָ֔ר תשובה4כַּדָּבָ֖ר כתשובה הָרִאשֽׁוֹן הראשונה, והיה דוד מרבה בשאלות האלה כדי שיוודע הדבר לשאול וישלח לקרוא בעדו, כי נתבייש מהלוך אליו הוא בעצמו ובחר שיקראו אותו5:
1. רד״ק.
2. אברבנאל.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל.
5. אברבנאל.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
וישמעו אצל שאול הבינו מדבריו כי הוא איש הרוח וכי קנאת ה׳ נוססה בו ושקול אצלו יותר מהון ומוהר רב.
אשר דבר דוד – שהיה אומר שיש לשית לב על הדבר.
וַיְּשָּֽׁמְעוּ֙ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר דָּוִ֑ד שביזה את גבורת הפלשתי כאומר שהוא ילחם בו1, וַיַּגִּ֥דוּ לִפְנֵֽי-שָׁא֖וּל כי הוא איש אשר קנאת ה׳ מנצנצת בו ושקול אצלו יותר מהון ומוהר רב2, וַיִּקָּחֵֽהוּ וישלח שאול שליחים שיוליכוהו לפניו3:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. אברבנאל.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
אאל יפל לב אדם עליו – הכוונה היא לומר שאסור שהכוח והתמיכה [האלוהית] יישמטו מידך, ואני אטפל בו [בגוליית]. הכוונה היתה לומר ׳אל יפל לבך עליך׳, אך הוא נמנע מן השימוש בגוף שני מתוך נימוס.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
אל יפול לב אדם עליו – כלומר אל יתפחד שום אדם עלי שלא ימיתני הפלשתי.
אל יפול לב אדם עליו – פי׳ על עצמו.
או פירוש עליו – על גלית, כלומר לא יפחד אדם בעבורו כי אני אלחם עמו.
אבל אמר אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם וגו׳, רוצה לומר אל יפול לב אדם ולא יחרד מהפלשתי הזה, כי היה מוראו ופחדו מפיל לבבות האנשים ומחלישם, הנה אני עבדך אלך ואלחם עמו. או יהיה פירושו אל יפול לב אדם עליו, להלחם בו, ואל יחוש אל זה אדם אחר, כי עבדך ילך וילחם עמו ולא יצטרך אחר גם כוון לומר שלא יצטרך לנדור נדרים על זה כי הוא יהרגהו בלתם.
אל יפול – לא יחרד לב אדם בעבור הפלשתי.
אל יפל רצה לומר אין ראוי שלב אדם יפול ממדרגתו בעבורו, כי הגם שלפי חמרו הוא רב הכח, הוא חלוש מצד צורתו השוכנת בלב, ולב אדם שהוא אדם באמת לפי צורתו הוא רב כח ממנו, ולכן עבדך ילך ונלחם – מצד החוזק הנפשי אשר לי ביתר שאת.
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל-שָׁא֔וּל אַל-יִפֹּ֥ל יתפחד1לֵב שום2-אָדָ֖ם עָלָ֑יו על הפלשתי הזה3, וגם אין מה לחשוש בעבורי4, כי הגם שהוא חזק בגופו, הוא חלוש מצד ליבו5, ולכן עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם ויילחם עִם-הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה, ולא יצטרך המלך לנדור נדרים ולהבטיח פרס על זה כי אני אהרגהו גם בלעדיהם6:
1. ר״י קרא.
2. ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. ר״י קרא, רד״ק, אברבנאל.
5. מלבי״ם.
6. אברבנאל.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
And Saul said to David, "You are not able to go against this Philistine to fight with him; for you are but a youth, and he is a man of war from his youth."
תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ושאול השיבו שלא יוכל להלחם בו, כי הוא היה נער והפלשתי היה איש בעל כח ונשלם השנים והיה עוד מלומד המלחמה מנעוריו, ואמר לא תוכל להלחם, רוצה לומר שלא די שלא יוכל להלחם אבל גם לא יוכל ללכת נגדו בכוונה להלחם עמו, כי לא יעצור כח אפילו לילך לפניו:
כי נער אתה – ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה, והוא רגיל במלחמה מנעוריו.
כי נער רצה לומר לא תוכל,
א. מצדך, שאתה נער,
ב. מצדו, שהוא מלומד מלחמה מנעוריו.
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל-דָּוִ֗ד, לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֙כֶת֙ אֶל-הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ, הן1כִּֽי-נַ֣עַר אַ֔תָּה ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה2, וְהן3 כי ה֛וּא לעומת זאת אִ֥ישׁ הרגיל4 בְּמִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו, ומשכך לא יהיה לך כוח אפילו רק ללכת לפניו5: ס
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. אברבנאל.
תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
אובא הארי ואת הדב – המילה ׳את׳ באה תמיד לפני מקבל הפעולה, והיא עומדת בין עושה הפעולה למקבל הפעולה, אלא שיש מספר מקרים יוצאים מן הכלל שבהם המילה באה לפני עושה הפעולה, כמו במקרה הזה וכמו ׳ואת הברזל נפל אל׳ (מלכים ב׳ ו, ה).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
ובא הארי ואת הדוב – ואתא אריא ואף דובא.
The lion came with a bear. The lion and bear came [at the same time].
ואת הדוב – תרגומו ואת דובא.
ואת הדוב – פי׳: ועם הדוב בא הארי, כלומר עם כל זה הכיתי הארי והדוב. ובקצת נוסחאות מהתרגום: ואת הדוב – ואף דובא.
ויאמר דוד רועה היה עבדך לאביו בצאן וגו׳, והיה כונת דבריו שגם כן היה הוא מלומד מלחמה יותר מהפלשתי. ולפי שסכנת המלחמה תבחן אם מרבוי הלוחמים, ואם מאיכותם וחזקם, ואם מרצונם אם יתעצמו להלחם לבקש נקמה שאז חיילים יגברו, אמר שהוא היה מלומד מלחמה ושפעמים רבות נלחם עם אויבים רבים וקשים ומרי נפש, וביאר זה באמרו שהוא היה רועה צאן אביו והיה נלחם פעמים לא לבד עם אריה אחד אבל עם אריה ועם דוב בהיותם שניהם בחברה, ולזה אמר ובא הארי ואת הדוב, רוצה לומר ועם הדוב, והיו אם כן שנים לוחמים וגם היו הלוחמים חזקים הארי והדוב חזקי הבעלי חיים והגבורים מהם, והרי לך כמותם ואיכותם וחזקם. ועוד זכר כעסם וחמתם, באמרו ונשא שה מהעדר.
ונשא שה מהעדר – במקצת ספרי הדפוס כתוב זה וטעות הוא כי בכל ספרים כ״י וגם בדפוסים ישנים כתוב שה וכן תרגם יונתן אימרא וכן כתבוהו החכם אברבנאל ובעל כלי יקר בפירושיהם והקונקורדאנציאה בשרש נשא ושרש שה ושרש עדר.
ואת הדוב – ועם הדוב.
ואת הדוב – ועם הדוב, שניהם יחד.
ויאמר דוד הודיע לו כי כבר קרה לו שנצח את שהם יותר אבירי הגוף ואמיצי כח ממנו, כי בהיותו רועה באו עליו ארי ודוב עמו ונשא שה (ובדרש שעשה לו אזור מעור השה לזכר הנס ועליו הראה כי זה הוא, וכן נמצא במקצת ספרים שהכתיב זה – והמנחת שי ימאן בזה).
הארי ואת הדוב – פעם זה ופעם זה, ומלת את מיותרת.
ונשא שה – כולל זכר או נקבה מן הכבשים או מן העזים, שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו (בא), שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז), ואולי שמו מחמת קולו הנשמע לאזנם כהברת שה, ומצאנו בלשונות העמים פועלים מורים קול הבהמות ודומים בהברתם לקול עצמו (Onomatopeja) ובלתי שוים זה לזה בהברתם כפי שנראה לכל עם שזהו קול הבהמה עצמה (belare, blöcken, meckern).
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל-שָׁא֔וּל כבר ניצחתי אויבים מרים וחזקים ממני1, שכן רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָֽאֲרִי֙ וְאֶת ועימו2-הַדּ֔וֹב, וְנָשָׂ֥א ונשאו3שֶׂ֖ה מֵהָעֵֽדֶר:
1. אברבנאל, מלבי״ם.
2. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
3. מאברבנאל.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
I went out after him, and smote him, and delivered it out of his mouth; and when he arose against me, I caught him by his beard, and smote him, and slew him.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ואחרי היות שניהם בחזקת השה יצאתי אני אחרי הנושא אותו, כי עם היותם שנים אחד מהם היה הלוקח והנושא אותו והכתיו והצלתי מפיו, והיו אם כן לו שתי הרגשות חזקות, האחת ההכאה שהכתיו, והשנית שהצלתיו מפיו הטרף, ועל שניהם היה קם עלי נושא הטרף ועם כל זה לא הייתי בורח מפניו, אבל החזקתי בזקנתו והכתיו והמיתיו, וכל זה יורה על כח נפלא וגבורה חזקה ולמוד מלחמה. ולפי שהוא זכר שהיו באותה חברה ומלחמה הארי והדוב והוא לא זכר בהכאה כי אם אחד מהם
והמיתיו – נכתב ביו״ד אחר מ״ם עם דגש בתי״ו.
והחזקתי – ואחזתי.
ויצאתי אחריו תחלה הכה אותו ויציל טרפו מפיו, ואחר שקם כנגדו הכהו וימיתהו בלא חרב רק במה שהחזיק בזקנו.
ויצאתי אחריו – מנוה הצאן או מן הגדר, ועוד ההליכה למקום פתוח תקרא יציאה כמו ויצאו אל מדבר שור (בשלח), ולמקום סגור (אפילו ארץ מוגבלת ע״י הרים וימים ונהרות) ביאה.
והכתיו – הפלתיו לארץ.
ולאחר שהשה היה בחזקת שניהם1, נשא אותו האריה2וְיָצָ֧אתִי אַחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו תחילה3וְכך4הִצַּ֣לְתִּי את הטרף5מִפִּ֑יו, וַיָּ֣קָם עָלַ֔י האריה וְהֶחֱזַ֙קְתִּי֙ ואחזתי6בִּשְׂעַר7זְקָנ֔וֹ בלוע8, וגם בלחי התחתון9וְהִכִּתִ֖יו וַהֲמִיתִּֽיו בלא חרב10:
1. אברבנאל.
2. רד״ק.
3. מלבי״ם.
4. אברבנאל.
5. מלבי״ם.
6. מצודת ציון.
7. רד״ק.
8. מהר״י קרא.
9. רד״ק.
10. מלבי״ם.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
Your servant smote both the lion and the bear; and this uncircumcised Philistine shall be as one of them, seeing he has taunted the armies of the living God."
גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך – תני בשם ר׳ נתן ארבע אריות ושלשה דובין הכה דוד באותו יום. הדא הוא דכתיב ארי, הארי, את הארי, גם את הארי, דוב, הדוב, ואת הדוב.
רמז קכז
גם את הארי גם הדוב הכה עבדך – זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש. יעקב נתן לו רמז ולא חש. דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. משה מנין שנאמר ושים באזני יהושע (שמות י״ז:י״ד) אמרו יהושע מנחיל לישראל את הארץ ובסוף היה משה עומד ואומר ואתחנן אל י״י (דברים ג׳:כ״ג). יעקב מנין והנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כ״ח:ט״ו), ולבסוף ירא ומתפחד שנאמר ויירא יעקב מאד (בראשית ל״ב:ח׳) אלא אמר שמא יגרום החטא. דוד נתן לו רמז וחש שנאמר גם את הארי גם הדוב אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידי. מרדכי נתן לו רמז וחש שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו׳ (אסתר ב׳:י״א). אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לרשע הערל הזה אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידה. תני בש״ר נתן ארבע אריות ושלשה דובים הכה דוד באותו היום הה״ד גם את הארי ארי הארי ואת הארי דוב והדוב וגם הדוב.
גם את הארי גם הדוב – הרי אלו רבוין, ארי ושני גוריו, ודוב ושני ילדיו.
Even the lion and the bear. These words [גַּם, אֶת, גַּם] are of inclusive nature, meaning a lion and its two whelps, and a bear and its two cubs.1
1. And Dovid slew all six.
{גם את הארי גם הדוב} – גם ראשון אגב שני, כמו גם בחור גם בתולה (דברים ל״ב:כ״ה). ומדרש בספרי ארי ושני גוריו.
גם את הארי גם הדוב – כל אחד לרבות על חבירו, וכן: גם צאנכם גם בקרכם (שמות י״ב:ל״ב).
ובדרש: אילו אמר ארי ודוב, הייתי אומר אלו שתי חיות רעות בלבד הכה, וכשהוא אומר: גם את הארי גם את הדוב, הרי כאן שלשה רבויין, מלמד שהיו שם חמש חיות רעות. כיצד? ארי ושני גורותיו, והדוב וגורו.
גם הארי גם הדוב – פירוש: ראשו עונה לסופו וסופו לראשו. ארי וגם הדוב, הדוב וגם הארי, ודומה לו גם לי גם לך לא יהיה.
והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם – יהי רצון שיהא כאחד מהם.
מפני זה הוצרך לומר עוד גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, לומר באותה המלחמה לא נשאר עד אחד מהם שלא הכתיו. והיתה התולדה מההקדמות האלה שיהיה הפלשתי הזה כאחד מהם, רוצה לומר אינו שקול כנגד הארי והדוב ודי בשיהיה כאחד מהם, ולכן הוא מבואר שאלחם עמו אחרי היותי נלחם עם שניהם הארי והדוב. ואפשר עוד לפרש שהוסיף לומר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, לפי שלא יקנה האדם תכונה קיימת באמצעות פועל אחד כי אם בהשנות הפעולות פעמים רבות, וכמו שביאר החוקר (אריסט״ו) בספר המדות, ולזה אחרי שהשלים זכרון המלחמה שנלחם עם הארי או עם הדוב, אמר עוד שלא קרה זה לו פעם אחת לבד אבל פעמים הרבה בהשנות גדול, וזהו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, כלומר פעמים אחרות הכיתים, ולכן הוליד מדבריו שיהיה הפלשתי הזה כאחד מהם, כי די לו שיתחזק ויגבר כאריה על טרפו, ואם דוד בהיותו מלומד מלחמה היה נוצח הבהמות הטורפות אף כי לאיש הפלשתי ההוא אשר חרף מערכות אלהים חיים שהם בני ישראל. וידמה ששאול לא נתפייס בדבריו כי אולי לא האמין לו, ולכן אחרי שכבר השלים דוד דבריו וראה ששאול לא נתפייס אליהם, חזר לדבר פעם אחרת.
גם את הארי גם הדוב – בפסוק זה רבו החילופים בספרים ובמדרשים ובפירושי המפרשים במדרש ל״ב מדות דרבי יוסי הגלילי מריבוי אחר ריבוי כיצד גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך אילו נכתב ארי ודוב הייתי אומר שתים בלבד כשהוא אומר גם את גם הרי שלשה ריבויים מלמד שהיו שם חמשה חיות רעות כיצד ארי ושני גוריו והדוב וגורו כן נמצא זה המדרש בספר כריתות ובהליכות עולם וגם רד״ק הביאו עם שינוי מעט וכן במכילתא סוף פרשת בשלח ושים באזני יהושע זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז שנים חשו ושנים לא חשו כוו׳. דוד נתן לו רמז וחש שנאמר גם את הארי גם את הדוב וגו׳. וכן הובא בילקוט שמואל ריש רמז קנ״ז וזו היא גירסת בעל מאיר נתיב אבל באגדת שמואל סוף פרשה כ׳ גריס גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך תני בשם ר׳ נתן ארבעה אריות ושלשה דובין הכה דוד באותו היום הה״ד ארי, הארי, את הארי, גם את הארי, דוב הדוב, ואת הדוב ע״כ. וכן מצאתי בס״א כ״י ואת הדוב, ובילקוט מייתי הך אגדתא בלישנא אחרינא ומשבשתא היא ומשום הכי לא כתבינן לה ואולם בספרי דוקני ועתיקי דאתו לידי כתוב גם את הארי גם הדוב וכן תרגם יונתן וזו היא גירסת רד״ק ורבינו ישעיה והכי איתא בכולהו נסחי דספרד ובויקרא רבא סוף פרשה כ״ו ובמדרש אסתר רבתי פסוק ויהי אומן את הדסה. ובבא מציעא פרק המקבל וילמדנו סוף פרשה בשלח ונראה לי דעל כרחין צריך להגיהו כן בל״ב מדות דר׳ יוסי הגלילי דאמר התם בהדיא גם את גם הרי שלשה ריבויין ואי גרסינן גם את הארי גם את הדוב כדמייתי קרא התם מעיקרא הוו להו ארבעה ריבויין ואי הוה גרסינן הכי גם באגדת שמואל ניחא נמי למידרש דוב הדוב גם הדוב ואיכא בינייהו דאגדת שמואל דריש ריבוי שתי ההי״ן ה״א דהארי וה״א דהרוב להביא עוד שנים אחרים ורבי יוסי הגלילי ההי״ן לא דריש ורש״י ז״ל נראה שיש לו נסחא אחרת בפסוק ובמדרש ל״ב מדות עיין עליו וכעת יספיק מה שכתבתי במקום הזה.
והיה הפלשתי – הוא״ו בגעיא.
גם הדוב – הבא עם הארי.
והיה הפלשתי – כאומר אבטח בה׳ שיהיה סוף הפלשתי כאחד מהם, על אשר חרף וכו׳.
(לו-לז) השאלות:
למה חלק דבריו לשתי אמירות?
גם מזה נשא ק״ו הלא שם הכה גם את הארי גם הדוב שהיו שנים, והפלשתי עם תקפו לא יעדף רק כאחד מהם, ואף אם תאמר כי האדם מצד שכלו וצורתו מסוכן יותר מחיתו יער, על זה השיב כי אחר שחרף מערכת אלהים חיים ירד ממדרגתו האנושית אל מדרגת החיה והבהמה ואין בו רק כח גופני לבד, וכמו שהתגבר על הארי והדוב בכח סגולת נפשו האלהית הרודה בסגולתה על החיים כן יתגבר על הטורף הפלשתי בכח זה.
כי חרף וגו׳ – אם לא נחשב לי לעון על שהכנסתי עצמי בסכנה להציל שה, וה׳ עזרני להכות הארי והדוב, ק״ו שלא יחשוב לי לעון על יציאתי לקראת הפלשתי המחרף אלהינו בחרפו אותנו.
ובקרב זה לא הרגתי את האריה לבדו כי1גַּ֧ם אֶֽת-הָאֲרִ֛י ושני גוריו2 וְגַּם את -הַדּ֖וֹב עם שני ילדיו3הִכָּ֣ה הרג עַבְדֶּ֑ךָ, ולא נשאר אחד מהם שלא הרגתי4, ואני בוטח בה׳5וְֽ֠הָיָה שיהיה6הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים7: ס
1. אברבנאל.
2. רש״י.
3. רש״י. ורד״ק ביאר שהדוב היה עם ילד אחד.
4. אברבנאל.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מלבי״ם מבאר שדוד נשא קל וחומר, אם את הארי והדוב שהם שניים הצלחתי להרוג ק״ו שאצליח לנצח את גלית שהוא רק אחד, ואם תאמר שהאדם מסוכן יותר מחיות היער, על זה השיב שכיון שחירף אלוהים חיים ירד מדרגת אדם לדרגת בהמה ואין בו כח יותר מבע״ח.
And David said, "The Lord that delivered me out of the paw of the lion and out of the paw of the bear, He will deliver me out of the hand of this Philistine." And Saul said to David, "Go, and Hashem shall be with you."
תרגום יונתןרש״ירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
י״י אשר הצילני מיד הארי – יודע אני שלא לחנם נזדמן לי הדבר ההוא, אלא שלעתיד אני בא לידי כיוצא בה לתשועת ישראל, ואסמוך עליה ואצא. וזה אחד משני צדיקים שנתן להם רמז, וחשו להשכיל לדבר, דוד ומרדכי, שנאמר: ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר וגו׳ (אסתר ב׳:י״א) – אמר: לא לחנם עלתה בצדקת זו שנתפסה במשכב הערל הזה, אלא שעתידה היא לעמוד לישראל ביום צרה.
Adonoy Who saved me from the claws of the lion. I know that this incident did not occur to me for naught, but as an indication that in the future, I would be confronted with similar circumstances, as a salvation for Yisroel. I will therefore rely on this, and go out. And he was one of two righteous men, to whom [God] gave a hint, and they understood the matter, Dovid and Mordechai, as it is stated: "And every day Mordechai would walk before the courtyard…"1 He said [to himself], 'It is not for naught that this righteous woman [Esther] has been taken into the bed of this uncircumcised one [Achashveirosh]. It can only mean that she is destined to stand up on behalf of Yisroel at a time of distress.'
1. Megillas Esther 2:11.
וכאשר שמע שאול מה שספר לו דוד שהתגבר על הארי ועל הדוב עד שכבר בטח בהשם ית׳ שיעזרהו בהריגת הפלשתי כי חרף מערכות אלהים חיים אז הודה לו שילך ובטח שכבר יהיה הש״י עמו לנצח הפלשתי.
וזה שאמר ויאמר דוד השם אשר הצילני, שהוא דבור בפני עצמו, והכוונה בו אם לא תאמין הדבר אשר הגדתי אליך בדרך טבע וכפי המנהג הטבעי, ראוי שתאמין אותו בהיותו על דרך נס, כי השם הוא אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב ולא היה בגבורותי, גם עתה הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, הנה אם כן המאמר הראשון היה כפי המנהג הטבעי אשר היה מלומד אצלו, והמאמר השני היה כפי היכולת האלהי וההשגחה הדבקה בו, ולכן נאמר בו פעם שנית ויאמר דוד. והנה שאול הודה לטענה השניה הזאת, לפי שאין מעצור להשם להושיע ברב או במעט, ולזה אמר לך והשם יהיה עמך, רוצה לומר בדרך טבעי ידעתי בני ידעתי שמה שהגדת הוא בלתי אפשר, אבל בדרך נסיי אפשר הוא, ומזה הצד לך והשגחת השם יתברך יהיה עמך:
ויאמר דוד הוסיף לחזק בטחונו מצד אחר מצד השגחת ה׳ על יראיו, אמר שהגם שיהיה כחי חלוש נגד הארי והדוב ונגד הפלשתי, הנה ה׳ אשר הצילני מהארי והדב בהשגחתו הוא יצילני גם עתה דרך נס לפי זה תחלה דבר כפי המנהג הטבעי, ופה דבר כפי ההשגחה והנס, ואל זה הסכים שאול כי יבטח בהשגחת ה׳, לכן אמר לך וה׳ יהיה עמך.
ויאמר דוד – הוסיף דברים בראותו שאול מסופק לתת לו רשות ללכת אם לא.
וכשראה ששאול לא מאמין לדבריו הוסיף ואמר שאם אינך מאמין שניצחתים בדרך הטבע תאמין שהיה זה בדרך נס1, וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יודע אני שלא לחנם נזדמן לי המקרה עם הארי והדוב, אלא שלעתיד יזדמן לי מקרה דומה לתשועת ישראל2, ולכן גם אם לא אוכל להמית את הפלשתי3, יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב שהרי לא בזכות גבורתי התגברתי עליהם4, ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי גם עתה בדרך נס5מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה, ס וכאשר שמע שאול את דברי דוד שהוא שם בטחונו בה׳6, בטח גם הוא שה׳ יהיה עמו לנצח את הפלשתי7, וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל דָּוִד֙ הגם שבדרך הטבע אין לך אפשרות לנצח את הפלשתי8, לֵ֔ךְ וַֽיהוָ֖ה יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ לנצח אותו9, כפי שאתה בוטח10:
1. אברבנאל.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל.
5. אברבנאל, מלבי״ם.
6. מלבי״ם.
7. רלב״ג.
8. אברבנאל.
9. רלב״ג.
10. מלבי״ם.
תרגום יונתןרש״ירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
וילבש שאול את דוד מדיו ונתן קובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון – נמצאו חפותין לא משולשלין ולא מסולקין. כיון שראה שאול כן נתכרכמו פניו.
וילבש שאול את דוד מדיו – וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט׳:ב׳) כיון שהלבישו בגדיו והיה ראוי למלכות מיד היו עשויים לו, כיון שראה שאול שהיו עשויין לו מיד הכניס בו עין הרע, כיון שראה דוד שהכניס בו עין הרע אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א י״ז:ל״ט), ללמדך שהמלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר מיד הוא נעשה ארוך בשביל שמן המשחה שנמשח וכן אתה מוצא בכהן גדול למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בחמשה דברים בנוי בכח בעושר בחכמה בשנים. ואם אין לו אחיו הכהנים מגדלין אותו.
את דוד מדיו – נהפכו להיות כמדת דוד משנמשח בשמן המשחה, אף שהיו של שאול שהיה גבוה מכל העם משכמו ומעלה (שמואל א ט׳:ב׳), וכיון שראה שאול כן, הכניס בו עין הרע, והרגיש דוד בדבר.
Dovid in his own battle garments. They changed and became Dovid's size,1 since he had been anointed with the anointing oil,2 although they belonged to Shaul who was taller than all of the other people, from his shoulder and upward.3 And when Shaul noted this, he cast an envious glance toward him, and Dovid realized it.
1. The word מַדָיו is derived from מִדָה [=measure].
2. See Maseches Yevamos 76b.
3. Above 9:2.
ונתן קובע נחושת על ראשו – בקו״ף ומלעיל. ויש ספרים שכתוב בכ״ף והיא שגגת הסופרים, והמסרה מעידה עליו שהוא בקו״ף. וכן הוא המסרה עליו: לית כותיה בקו״ף, ואמר: צנה ומגן וקובע (יחזקאל כ״ג:כ״ד) והוא מלרע, ותרויהון מלאים, ושאר קריאת כובע בכ״ף, כלם בר אילין תרין בקו״ף.
ועל יסוד הזה לבש שאול את מדיו לדוד, לפי שהם היו דומים למדים שהיה גלית מביא על עצמו, כובע ושריון וחרבו ממעל ללמדיו:
ונתן קובע נחשת על ראשו – בקו״ף ומלעיל. וי״ס שכתוב בכ״ף והיא שגגת הסופרים שהמסרה מעידה עליו לית כוותיה בקו״ף וחד צנה ומגן וקובע (יחזקאל כ״ג) והוא מלרע ותרויהון מלאים ושאר קרויא כובע בכ״ף כולם בר מן אילין תרין בקו״ף רד״ק בפירושו ושרשים.
(לח-לט)וילבש שאול חשב תחלה שינצח אותו בדרך מלחמה שראוי שיהיו הלוחמים שוים בכלי זיינם ועל זה הלבישו שריון וכו׳,
ויאל ללכת פי׳ על ידי שדוד לא נסה מעולם בזה לא ידע אם יוכל ללכת בבגדים כאלה ואם לא יוכל, וע״כ מתחלה התרצה ללכת, ובאר הטעם כי לא נסה לכן חשב תחלה שיוכל ללכת בהם, ואחר כך ויאמר דוד לא אוכל ללכת כי לא נסיתי ולא הרגלתי בזאת.
קובע – בפסוק ה׳ הוא כתוב בכ״ף וזה בקו״ף והתיבה נגזרת מלשון גובה בחילוף אותיות גיכ״ק, וכן גביע, גבעה ומגבעות מן גובה.
וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת-דָּוִד֙ מַדָּ֔יו מלבושיו1, ואף שהיה שאול גבוה מכל העם2 בהיות דוד משוח בשמן המשחה נהפכו בגדיו להיות כמדת דוד3, וְנָתַ֛ן שאול4ק֥וֹבַע5 כובע נְחֹ֖שֶׁת עַל-רֹאשׁ֑וֹ של דוד, וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן בדומה למדים של גלית6, שחשב שינצח אותו בדרך מלחמה ולכן ראוי שיהיו הלוחמים שוים בכלי זיינם7:
1. מצודת ציון.
2. פרק ט׳ לעיל פס׳ ב׳.
3. וכיון שראה שאול כן, הכניס בו עין הרע, והרגיש דוד בדבר, (יבמות עו:), רש״י.
4. אברבנאל.
5. ראה ביאורו של רד״ק המבאר שכך צריך לכתוב בקו״ף.
6. אברבנאל.
7. אברבנאל, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And David girded his sword upon his apparel, and he tried to walk; for he had not tested it. And David said to Saul, "I cannot go with these; for I have not tested them." And David took them off him.
תרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
כיון שראה דוד שנתכרכמו פניו של שאול מה דוד אמר לו. ויאמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי וגו׳.
אויואל ללכת – [...] אלא: ודויד סירב [...] ההוכחה לכך היא במילים ׳ויסירם דוד מעליו׳ (שמואל א׳ יז, לט), שכן אילו הייתה המשמעות דומה למשמעות הביטוי ׳ויאל משה׳ (שמות ב, כא) לא היה מסיר אותם מעליו, אלא היה הולך כשהוא לבוש בהם.1 אינני זוכר מקרה אחר בטקסט המקראי שמשמעות זאת [הואיל – סירב] מופיעה, מלבד ׳כי הואיל הלך אחרי צו׳ (הושע ה, יא) לפי פרשנות מסוימת, שהיא פרשנות סבירה.2 ניתוח התבנית הוא: עתיד בבניין כבד בתוספת ה׳ [הפעיל], כוונתי ׳הואיל, יואל׳.
1. אבן בלעם טוען שמשמעות ׳ויואל׳ כאן היא ׳סירב׳, ולא במשמעות ׳הסכים׳.
2. בפירושו לפסוק מהושע מעיר אבן בלעם שאין ודאות שהמילה ״הואיל״ בפסוק זה אכן משמעה: סירב. ראו: פוזננסקי (לעיל הערה 2), עמ׳ 17.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
ויואל ללכת – תרגם יונתן: ולא אבה למיזל. יש תיבות משמשות לשון וחילופו, כמו: מסעף פארה (ישעיהו י׳:ל״ג), ושרשך מארץ חיים (תהלים נ״ב:ז׳).
כי לא נסה – ארי לא אליף.
כי לא נסיתי – ארי לית בהון ניסא, אין שבחו של נס בכך.
לשון אחר: ויואל ללכת – רצה ללכת ולנסות, וכאשר ראה שהיו כבדים עליו, הסירם.
But he did not want to go out. Targum Yonatan renders "and he did not want to go."1 There are words which have two opposite definitions, as in "will cut off [מְסָעֵף] a branch,"2 [derived from סָעִיף, a branch]. [Also,] "and he will uproot you [וְשֵׁרֶשְׁךְ] from the land of the living," [derived from שׁוֹרֶש, a root].3
For he was not accustomed. I.e., because he was not accustomed.
For I am not accustomed. [Targum renders] 'for their is no miracle [נֵס] in them,' [meaning] there will be no praise for the miracle in this manner.4 Another explanation of וַיאֶׁל לָלֶכֶת is, 'he wanted to go, and to try [wearing Shaul's battle garments],' but when he saw that they were too heavy for him, he took them off.
1. Although וַיאֶׁל usually means ‘he wanted’ as in Shemot 2:21.
2. Yeshayahu 10:33.
3. Tehillim 52:7.
4. Dovid wanted it to be clear to all that his victory was achieved solely by the intervention of ה'. Another explanation why Dovid refused to wear Shaul’s battle garments was because he feared that by doing so would arouse Shaul’s jealousy thereby aggravating Shaul.–Da’as Sofrim
ויואל ללכת – פתרונו: וימאן ללכת באותן כלים, וזהו מן התיבות המשמשות הן ולאו כמו ושרשך מארץ החיים (תהלים נ״ב:ז׳) שפתרונו: ויעקרך, ובו בלשון הוא אומר ישרש יעקב (ישעיהו כ״ז:ו׳) וכה״א ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שורש למטה (ישעיהו ל״ז:ל״א).
ויאל – מתיבות המשמשות לשון וחילופו וכן תירגם: ולא אבה למיזל.
כי לא ניסה – תרגומו: ארי לא אליף.
נסיתי – מן נסה. ותרגומו: לא נסיתי ארי לית בהון ניסא, כלומר אין שבחו של נס בכך.
ויואל ללכת – תרגם יונתן: ולא אבה למיזל ארי לא אליף.
ויש לפרשו כמשמעו כי רצה ללכת בהם, ולא יכול כי לא נסה ללכת בכלי המלחמה כאלה, וכן אמר: לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי.
ויונתן תרגם: כי לא נסיתי – ארי לית בהון נסא, כלומר לא יכירו הנס שיעשה לי האל אם אלך בכלי המלחמה. ודרך דרש הוא פירושו, ואין להוציאו ממשמעו.
ללכת באלה – בקמץ הבית, והם שנים במסרה בקמץ הבית: זה, ואשר כתבנו למעלה: לא בחר י״י באלה (שמואל א ט״ז:י׳).
כי לא נסה – ובהפך זה אמר ג״כ כי לא נסיתי. והכל נכון וישר אצל יודעי ההגיון המישר הדורים, ובאור זה בקצרה, כי הראשון הוא נתינת סבה בכונה שנית שהוא עונה בפעם מה מענין מה שבמקרה, והשני הוא בכונה ראשונה שהוא נמנה ממה שבעצם, והדומה לראשון ויחשביה לזונה כי כסתה פניה (בראשית ל״ח:ט״ו), והדומה לזה רק שפתיה נעות וגו׳ ויחשבה עלי לשכרה (שמואל א א׳:י״ג), והקש ע״ז ויתגלו לך סודות מספקות עמוקות.
ואמרו ויואל דוד ללכת כי לא נסה יקשה מאד, לפי שאמרו כי לא נסה אינו סבה לשרצה דוד לילך אבל הוא סבה לשלא יוכל, וזה לא נזכר בכתוב כי לא אמר ולא יכול, ולכן אחשוב שכי במקום הזה משמש בלשון אלא, יאמר ויואל ללכת אלא שלא נסה, ואז הסירם מעליו ולקח הדברים הנהוגים אצלו הקלע וחלקי אבנים כמו שיזכור. וחכמינו ז״ל במסכת יבמות (פרק ז׳ ע״ו ע״ב) אמרו וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו, והכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם? וכמו שאמרו (במדרש שמואל ריש פרשה כ״א) מדיו נמצאו חפותין לו לא משולשלין ולא מסולקין, כיון שראה שאול כן נתכרכמו פניו, כיון שראה דוד שנתכרכמו פניו של שאול אמר לו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי וכו׳. וידמה שהסכימו חכמינו ז״ל בזה לשתי סבות. האחת לפי שאמר וילבש שאול את דוד מדיו, ובהיות שאול גדול הקומה ודוד הוא הקטן איך הלבישו מדיו? השנית למה לא אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי בראשונה ואמרו אחרי שהלבישו מדיו? ולזה גזרו שבנס נעשו לו שוות מדיו, וכדי להסיר מעל שאול התפעלותו מזה אמר דוד לא אוכל, והוא דרך דרש. והנה הסכים שאול שילך דוד להלחם עם הפלשתי עם היותו נער, לפי שסמך הדבר אל השגחת האל יתברך כמו שזכרתי, וגם לפי שלא היה הדבר בין ישראל ובין פלשתים מוסכם כדברי גלית שהמנוצח ישתעבד כל עמו תחת האויבים, אבל כדי להסיר חרפתו מעל ישראל הניח אל דוד ללכת להלחם בו, ואם היה מכה אותו בחמלת השם ובהשגחתו ישמח ישראל בעושיו, ואם היה מכה גלית לדוד לא היו ישראל נמנעים מלהלחם עם הפלשתים, כי יאמרו ומה לנו במה שעשה הנער הזה. הנה עם מה שפירשתי בזה התבאר הפסוקים והותרו השאלות שלישית ורביעית וחמישית:
ללכת באלה – ב׳ בקמץ על פי המסורת כמו שכתבתי למעלה סימן ט״ז.
ויאל – כמו בכל מקום לשון הוספה, רצה ללכת כהרגלו, והחכם מיינשטער תרגם כמו וילא משרש לאה שענינו יגע לריק, ותיבות כי לא נסה מסייעים דבריו.
וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת-חַ֠רְבּוֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו, וַיֹּ֣אֶל ורצה דוד1לָלֶכֶת֮ בהם, אולם לא יכול היה2כִּ֣י לֹֽא-נִסָּה֒ היה מנוסה בהם3, וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל-שָׁא֗וּל, לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה במדים הללו כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי התנסתי בהם4, וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵעָלָֽיו:
1. רד״ק, רש״י בל״א.
2. רד״ק.
3. רד״ק. ולפי המדרש, כאשר ראה דוד שנתכרכמו פניו של שאול ושהכניס בו שאול עין הרע אמר ״לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי״, ילקוט שמעוני, וכך ביארו תרגום יונתן, רש״י, ור״י קרא, ״ויואל״ שלא רצה ללכת.
4. רד״ק. ויונתן תרגם ״כי לא נסיתי״ ארי לית בהון נסא, כלומר לא יכירו הנס שיעשה לי האל אם אלך בכלי המלחמה, ודרך דרש הוא המובא גם על ידי רש״י.
תרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And he took his staff in his hand, and chose for himself five smooth stones out of the brook. And he put them in the shepherd's bag which he had, in his pack, and his sling was in his hand. And he drew near to the Philistine.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל – אחד לשמו של הקב״ה ואחד לשמו של אהרן ושלשה אבות העולם. אמר לא אני הוא גואל הדם עלי להפרע ממנו. אמר לו הקב״ה והלא לפני חירף וגידף עלי להפרע ממנו.
וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט – רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי האבנים מתלקטות מאיליהן.
ויבחר לו חמשה חלקי אבנים – אחד לשמו של הקב״ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם. אמר אהרן לא אני גואל הדם עלי לפרוע ממנו אמר הקב״ה ולא לפני חרף וגדף עלי לפרוע ממנו.
ובילקוט – ר׳ דסכנין בש״ר לוי האבנים היו מתלקטות מאליהן. כתיב ומקלות הנגיד (דברי הימים א כ״ז:ד׳) על שם שהיה רודה במקל. א״ר ברכיה ע״ש אתה בא אלי במקלות (שמואל א י״ז:מ״ג). זהו שאמר הכתוב נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו (תהלים ל״ו:ב׳). היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין אמר מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו מאחר שאינו נפחד מהקב״ה.
אחמשה חלוקי אבנים מן הנחל – ׳חלוק׳ על משקל ׳שכול׳, ׳פגוש דב שכול באיש׳ (משלי יז, יב), והמשמעות היא כמו של ׳איש חלק׳ (בראשית כז, יא), כלומר משהו חלקלק, וסביר להניח שמדובר באבנים עגולות. בכלי הרעים אשר לו ובילקוט: יש מתרגמים זאת ׳תיק למזון׳.1 ה-י׳ במילה ׳ילקוט׳ היא יתרה [ואינה מן השורש], כמו ה-י׳ במילים ׳יחמור׳, ׳ינשוף׳, ׳איל וצבי ויחמור׳ (דברים יד, ה), ׳י֥נשוֹף ועורב׳ (ישעיהו לד, יא), אע״פ שהוא בחולם.
1. השוו פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 30.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
חלוקי אבנים – אבנים דקות וחלקות.
ובילקוט – ובתרמיליה.
Smooth stones. Thin and smooth stones.
And in his pouch. [Targum Yonatan renders] 'and in his pack.'
חלוקי אבנים – שאבן חלקה נוחה להניח בתוך כף הקלע,1 חלוקי פְלֵינְש בלעז.2
ובדרש: למה חמשה? אחד לשמו של הקב״ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשת האבות. אמר הקב״ה: וכי לא לפני חירף וגדף, עלי לפרע ממנו. אמר אהרן: וכי לא גואל הדם אני, עלי לפרע ממנו. אמרו אבות: וכי לא עלינו לפרע ממנו שחירף וגידף מערכות אלהים חיים (שמואל א י״ז:ל״ו), ובקש לעקור בנינו ולעקור תורתם שהיא מחייתם. ופירוש אהרן שהיה גואל הדם, דם של חפני ופנחס שהיו כהנים שהרגם גלית, כמו שכתוב בתרגומו של תוספתא הכתוב למעלה.
ובדרש עוד: חמשה חלוקי אבנים מלמד שנתקנא דוד על גלית על חמשה שבזה וגידף וחרף חמשה חומשי תורה ושמו של הקב״ה וזכרם של שלשה איתני עולם שהם אברהם יצחק ויעקב.
ובילקוט – כלי שמשים בו הקלע האבנים שלוקט לתת בכף הקלע, לפיכך נקרא ילקוט.
ויונתן תרגם: ובתרמיליה, והוא כלי עור או בגד שנושאין בו הולכי דרכים מזונות הדרך, וקורין לו בערבי: תעלאק״ה.
ומה שאמר: בכלי הרועים ובילקוט, ובאחד מהם די לו לתת בו חמש׳ אבני קלע, אפשר שלקט יותר אבנים ששם בכלי האחר, והחמש׳ שבחר שם בכלי האחר.
חמשה חלוקי אבנים מן הנחל – אבנים שהחליקו אותם המים שיהו נוחין לקלעם בקלע, ותרגומו: שעיעי אבניא.
בכלי הרועים אשר לו ובילקוט – הו״ו יתירה, ותרגומו: בתרמיליה.
ובילקוט – רוצה לומר: שהוא שמם בפרט בילקוט והוא הכלי שמשימין בו הרועים כל עניניהם ולזה נקרא ילקוט כי שם ילקטו כל הדברים שהוא נושא, וכבר התפרסם בזה הפרסום מעוצם נפלאות השם שנצח נער אחד בלא חרב וחנית איש גבור כגלי׳ היה כגובה ארזים גבהו עם עוצם כלי מלחמתו.
ויקח מקלו בידו ויבחר לו וגו׳. ספר שדוד לא לקח בידו כי אם הקלע אשר ביד הרועים וחמשה חלקי אבנים, רוצה לומר חמשה אבנים חלוקים ראויים להשליך בקלע, והילקוט הוא כלי הרועים שבו מניחים האבנים והקלע כי שם ילקטו עניניהם, ויהיה אמרו ובילקוט הוא פירש הכלי שזכר, והוא ע״ד (תהלים ע״ו ז׳) נרדם ורכב וסוס, שפירושו נרדם הרכב וסוס. ובמדרש שמואל (פרשה כ״א) אמרו למה לקח דוד חמשה חלוקי אבנים? אחד לשמו של הקדוש ברוך הוא, ואחד לשמו של אהרן, ושלושה כנגד שלשה אבות, אמר הקדוש ברוך הוא לא לפני חרף וגדף? עלי לפרוע ממנו, אמר אהרן לא גואל הדם אני? עלי לפרוע ממנו, אמרו האבות לא מערכות בנינו חרף וגדף? עלינו לפרוע ממנו, ופירש אהרן גואל הדם, דם חפני ופנחס שהיו כהנים מזרע אהרן שהרגם גלית, כמו שנזכר בתוספתא (דתרגום יונתן על פסוק הלא אנכי הפלשתי וגו׳) למעלה.
חלוקי אבנים – אבנים חלקים, הניח לקלעותם ולזרקם.
ובילקוט – הוא כעין שק עשוי מעור, ישים בו הרועה חפציו ומה שלוקט בדרך מהלכו, ולזה יקרא ילקוט.
וקלעו – הוא הדבר אשר יזרוק בו האבן.
ויקח מקלו – להטעות את הפלשתי, לחשוב שיגש אליו להכותו עם המקל, ולא יהיה נשמר מן הקלע.
ויבחר לו – הטובים והנאותים לקלעותם.
ובילקוט – הכלי שם בהילקוט, למען לא ירגיש בהאבנים.
ויקח יספר גודל בטחונו של דוד, שלא לקח עמו כל נשק רק אבנים ומקל, כאשר יגרשו חיתו טרף שהיה המחרף כאחד מהם בעיניו.
חלקי אבנים – אבנים חלוקים כדרך שני שמות הסמוכים ואחד מהם שם מופשט שצריך לתרגמו כמו שם התאר, והשם הוא חלוקים לשון רבים וכן נעורים זקונים ידידות.
בכלי הרעים – מהם שם בלבוש הרועים שעליו (אולי בחיקו או בבית יד) ומהם בילקוט שהוא שק שמשימים בו מה שלוקטים בשדה, וכלי הוא מלשון לא יהיה כלי גבר על אשה (תצא).
וַיִּקַּ֨ח דוד מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ להטעות את הפלשתי, שיחשוב שניגש אליו להכותו עם המקל, ולא יִשָּׁמֵר מן הקלע1, וַיִּבְחַר-ל֣וֹ דוד חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי-אֲבָנִ֣ים דקות וחלקות2| מִן-הַנַּ֡חַל שהחליקו אותם המים3, אבנים טובות לקליעה4 ולזריקה5, היושבות היטב בכף הקלע6, וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר-ל֛וֹ וּלאחר מכן שם את כלי הרועים7בַיַּלְק֖וּט בתרמילו8, וזאת כדי שלא ירגיש גלית באבנים9, וְקַלְּע֣וֹ והמקלע שלו10בְיָד֑וֹ, ובביטחון גדול בה׳11וַיִּגַּ֖שׁ ניגש דוד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּֽי:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת ציון. ובדרש למה חמישה? אחד לשמו של הקב״ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשת האבות, אמר הקב״ה וכי לא לפני חירף וגידף?! עלי ליפרע ממנו! אמר אהרן, וכי לא גואל הדם אני?! (של חפני ופנחס שהיו כהנים שהרגם גלית) עלי לפרוע ממנו! אמרו האבות, וכי לא עלינו ליפרע ממנו שחירף וגידף מערכות אלהים חיים ובקש לעקור בנינו ולעקור תורתם שהיא מחייתם!, רד״ק, אברבנאל, מלבי״ם. ועוד בדרש, חמשה חלוקי אבנים מלמד שנתקנא דוד על גלית על חמשה, שביזה וגידף וחרף חמשה חומשי תורה, ושמו של הקב״ה וזכרם של שלשה איתני עולם שהם אברהם יצחק ויעקב, רד״ק.
3. רי״ד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. ר״י קרא.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, רלב״ג, ר״י קרא, רי״ד. ורד״ק ואברבנאל מבארים כי הוא הילקוט המיוחד למקלע.
9. מצודת דוד.
10. מצודת ציון.
11. מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
(מא-מב) וזכר הכתוב שהלך הפלשתי ונתקרב לדוד, כי לכובד מדיו לא היה יכול ללכת כי אם מעט מעט, ושבזה אותו בלבבו אם להיותו נער ואם להיותו אדמוני יפה מראה, ויורה זה שלא נסה ללכת במלחמות אחרי שמראהו לא נמר:
הולך וקרב ובדוד כתיב ויגש – כי כבר בארתי ההבדל בין קריבה וגישה, הקריבה תהיה בין אנשים שוים, וההגשה הוא במקום שצריך להתחזק כמו לפני גדול לפני עריץ וכדומה, ולכן דוד שהיה חלוש בערך הפלשתי כתוב אצלו ויגש, והפלשתי שהיה בוטח בכחו כתיב קרב, ויען לא יכול להתנענע במהירות מכובד כליו כתיב הלך וקרב לאט לאט.
וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל-דָּוִ֑ד באיטיות בגלל שלא יכול היה להתנענע במהירות מכובד כליו1, וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה המגן2, היה הולך לְפָנָֽיו:
1. אברבנאל, מלבי״ם.
2. מצודת ציון פס׳ ז׳ לעיל.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו וגו׳ – ר׳ יודן אמר נתאוה לו שהיה אדמוני עם יפה עינים (שמואל א ט״ז:י״ב).
ויבזהו כי היה נער – כלומר כי ראהו נער בחור שאינו מלומד בטכסיסי מלחמה לא נשתנה בתחבולות מלחמה.
ונראה לי באשר היה נער, כלומר אף על פי שהיה נער בחור עומד נכחו בתואר פנים ומקובל ויראוי לכל כדלעיל יודע נגן ואיש מלחמה ואף על פי כן ויבזהו. ובן כח שנה היה דוד באותו הפרק.
ואדמני עם יפה מראה – כבר פירשנו שהוא כמו: ויפה, והנה לא בזה אותו בעבור כי ראה אותו שהיה נער, אלא למה בזה אותו, בעבור שהיה אדמוני עם יפה מראה, לפי שחשב בלבו כי לא יתכן שיהיה איש מלחמה, כי מי שהוא רגיל לצאת למלחמה לא יעמוד בו יופיו מפני היגיעה והטורח והיותו בחוץ בעתות המלחמה לקרח ולמטר ולשרב.
ואדמני עם יפה מראה – אין ענין זה דמות איש מלחמה אשר יאכלנו חורב ביום וקרח בלילה.
כי היה נער וכו׳ – המורה אשר לא נסה במלחמה, לפי מעט השנים ומהתענג.
ויבט הפלשתי רצה לומר בל תחשוב שנפל אימה ופחד על הפלשתי ולכן נפל שדוד, כי נהפך הוא, בראותו אותו שהוא נער בשנים ויפה מראה שמורה שהוא רך וענוג ולא נסה במלחמות קשות רק מצד היותו אדמוני רתיחת הדם תנשאהו אל אשר למעלה מטבעו.
ויבט הפלשתי – נתן עיניו לראות מרחוק אם יבא איש להלחם עמו אחר דבריו בבקר, ובראותו נער יורד מן ההר אל מול מחנה פלשתים ויבזהו.
וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת-דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי-הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם-יְפֵ֥ה ויפה1מַרְאֶֽה, ומראהו העיד עליו כי הוא רך וענוג ולא מנוסה במלחמות2:
1. רד״ק, מצודת ציון.
2. מלבי״ם, מצודת דוד. וחשב בליבו כי לא יתכן שיהיה איש מלחמה, כי מי שהוא רגיל לצאת למלחמה לא יעמוד בו יופיו מפני היגיעה והטורח והיותו בחוץ בעיתות המלחמה לקרח ולמטר ולשרב, רד״ק.
תרגום יונתןמדרש שמואלמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות – כתיב ועל מחלוקותו דודי האחוחי ומחלקתו ומקלות הנגיד וגו׳ (דברי הימים א כ״ז:ד׳). רבי יודן אמר על שם שהיה רודה במקל. אמר רבי ברכיה על שם כי אתה בא אלי במקלות.
באלהיו – כנוי לפלשתי, וזה עד נאמן לנטית המפרשים מדרך הישרה שאמרו כי מה שכתב באלהיו הוא דרך בזיון. ובמקום אחר הארכתי ע״ז.
ואמר לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות, ולא דבר מהאבנים כי לא ראה אותם כי היו בילקוט ולכן לא נשמר גלית מהם, ויקלל את דוד באלהיו, רוצה לומר באלהי הפלשתי שנתן קללה עליו שאלהי הפלשתים יהרגהו:
הכלב אנכי – וכי כלב אנכי.
באלהיו – באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה.
ויאמר הפלשתי תחלה חשב כי תהיה המלחמה בדרך התיחדות הלוחמים כפי מאמרו הראשון כנ״ל (פסוק ח׳ ט׳) ובזה צריך שיהיו כלי זיינם ובגדיהם שוים, ועתה שראהו בלא חרב ונשק ידע שלא בא על אופן זה רק דרך נקמה ולבזותו, על זה אמר הכלב אנכי – שזה בזיון גדול לי, ועל זה קלל אותו על חרפתו.
באלהיו – בשם דגון.
וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל-דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי1כִּֽי-אַתָּ֥ה בָֽא-אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת?! ולא הזכיר את האבנים שהיו בילקוט דוד כי לא ראה אותם, ולכן לא נשמר מהם2, וכשראה גלית שלא בא דוד בחרב ונשק, ידע כי לא יילחם עימו בצורה הרגילה שחיילים נלחמים, אלא שבא דוד לבזותו3, וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת-דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו שאלוהי הפלשתים יהרגהו4:
1. ובמדרש (רות רבה פרשה ב) אמרו, באותו לילה שעזבה ערפה את רות באו עליה מאה ערלות, ר׳ תנחומא אמר אף כלב אחד, דכתיב ויאמר הפלשתי הכלב אנכי.
2. אברבנאל.
3. מלבי״ם.
4. אברבנאל, מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי וגו׳ – רבי אבא בר כהנא אמר הארץ אחזתו. אמר ר׳ תנחומא אנא אמר טעמיה בוא אלי אין כתיב כאן. אלא לכה אלי.
ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת הארץ. רבי ינאי בריה דר׳ שמואל ב״ר ינאי מאתים וארבעים ושמונה כבלים כנגד מאתים וארבעים ושמונה אברים שהיה בו בגלית. הוא שדוד אומר אל תתן ה׳ מאוי רשע (תהלים ק״מ:ט׳) – אל תתן ליה תחמדתיה. זממו אל תפק (תהלים ק״מ:ט׳) – אל תשריניה. ירומו סלה (תהלים ק״מ:ט׳) – רומם כפפתוי. כיון שראה דוד שנתקלקלו דבריו אמר הדין דידי אית בעיר דאכיל בשר דאת אמר ולבהמת הארץ.
ולבהמת השדה – אין דרך לבהמות לאכול אדם. אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה, שלי הוא. בא דוד ואמר לו: ונתתי פגר מחנה פלשתים וגו׳ ולחית הארץ (שמואל א י״ז:מ״ו).
And to the cattle of the field. It is not customary for cattle to eat human flesh. Dovid said [to himself], 'This one's mind is already deranged; He is mine.' Dovid [seeing this] said, 'and I will offer the carcasses of the Philistine camp …and to the beasts of the earth.'
ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת הארץ – דע לך כי בכל מקום חיה בכלל בהמה כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד) וכן וכל בהמת הארץ עליו תחרף (ישעיהו י״ח:ו׳) וכן והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ (דברים כ״ח:כ״ו), למדת שחיה נקראת בהמה.
ולבהמת השדה – כמו ולחייתו שדי, וכן ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד), וכגון והיתה נבלתך למאכל (דברים כ״ח:כ״ו) לעוף השמים ולבהמת השדה.
לכה אלי – לפי שהיה הפלשתי כבד ללכת מפני כובד כלי ברזל והנחשת אשר עליו, וזהו שאמר: הולך וקרב אל דוד (שמואל א י״ז:מ״א), כלומר מעט מעט מפני המשא אשר עליו, וכאשר ראהו בלא שריון ובלא כלי מלחמה אמר לו שיבא אליו.
ובדרש: ואבא אליך אין כתיב כאן, אלא: לכה אלי – מכאן שהארץ אחזתו, ולא יכול לזוז ממקומו.
ולבהמת השדה – כמו: ולחית השדה, כי החיות אוכלות בשר, לא הבהמות. וחיה בכלל בהמה, כמו: זאת הבהמה אשר תאכלו (דברים י״ד:ד׳), ואמרו אחריו: איל וצבי ויחמור (דברים י״ד:ה׳). וכן: ולבהמת הארץ ואין מחריד (דברים כ״ח:כ״ו), שהוא אומר על החיות האוכלות בשר, וכן: כל בהמת הארץ עליו תחרף (ישעיהו י״ח:ו׳).
ובדרש: כיון שראה דוד שדבריו מקולקלין, שאמר: ולבהמת הארץ, אמר: וכי אית בעיר אכול בשר? אמר: הדין דידי הוא, אמר: היום הזה יסגרך י״י בידי וגו׳ עד לעוף השמים (שמואל א י״ז:מ״ו). ולבהמת הארץ אין כתיב כאן, אלא: ולחית הארץ, אמר: יש אלהים בישראל, עביד דידי ודידהון.
ואמר לדוד בבזותו אותו שילך אליו ויתן את בשרו לעוף השמים ולבהמת הארץ, רוצה לומר שבכבדות המשא אשר עליו לא יוכל לרוץ לקראתו אבל שדוד ילך אליו וישסע אותו כשסע הגדי. ובמדרש ויקרא רבה (פרשה כ״א רפ״ח) ובמסכת שבת אמרו (א״ה נ״ל שצ״ל במ״ש רוצה לומר במדרש שמואל פרשה כ״א והמגיהים הראשונים טעו בזה ודוק): ואבא אליך אין כתיב כאן, אלא לכה אלי, מכאן שהארץ אחזתו ולא היה יכול לזוז ממקומו. ועוד דרשו שם אמר ולבהמת השדה ולא אמר לחית השדה, שהחיה היא האוכלת בשר האדם לא הבהמה, כיון שראה דוד שדבריו היו מקולקלין שאמר ולבהמת השדה אמר וכי אית בעיר אכיל בשר? אמר הדין דידי הוא יסגרך השם בידי וגו׳. לעוף השמים ולחית הארץ וגו׳, והבן שדוד מאשר למדו שאול שמהשם לא יסור לבו ושלא ייחס גבורותיו למנהג טבעי כי אם לתשועת השם.
ויאמר לכה אלי כי בוש אני להתקרב אליך ללחום עם מקל ואבנים,
ואתנה את בשרך וכו׳ בעבור שבאת לבזות אותי, (לא כן אם היה בא אליו בחרב ונשק בדרך התיחדות הלוחמים אז המנהג שגם גבור הנופל יקברוהו בכבוד גדול).
לעוף השמים – נ״ל שמקור תיבה זו אש ומים שהקדמונים היו סוברים שסביבות כדור הארץ גלגל האדים או המים, וסביבותיו גלגל האש, והוראת שמים הוא האויר מן האדמה ולמעלה ורק פעם אחת בדברי הימים (א כ״א:ט״ז) מצאנו בין הארץ ובין השמים, ואם כתוב יושב בשמים על האל הוא ע״ד השאלה להורות רום גבהו, וכתוב ג״כ על השמים כבודו (תהלים קי״ג).
ולפי שהיה הפלשתי כבד ללכת מפני כובד כלי הברזל והנחשת אשר עליו1, וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל-דָּוִ֑ד, לְכָ֣ה בוא אֵלַ֔י כי בוש אני להתקרב אליך ללחום עם מקל ואבנים2, וְבגלל שביזת אותי, לא אקבור אותך כמנהג הלוחמים אלא3אֶתְּנָה֙ אתן אֶת-בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה4: ס
1. רד״ק.
2. מלבי״ם. ובדרש ״ואבא אליך״ אין כתיב כאן אלא ״לכה אלי״, מכאן שהארץ אחזתו ולא יכול היה לזוז ממקומו, רד״ק.
3. מלבי״ם.
4. אין דרך לבהמות לאכול אדם, אמר דוד, כבר נטרפה דעתו של זה, שלי הוא, בא דוד ואמר לו, ״ונתתי פגר מחנה פלשתים וגו׳ ולחית הארץ״, רש״י.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
Then David said to the Philistine, "You come to me with a sword, and with a spear, and with a javelin; but I come to you in the name of Hashem of hosts, the God of the armies of Israel, whom you have taunted.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אבחרב ובחנית ובכידון – על המילה ׳ובכידון׳ נאמר שהיא נגזרת מן ׳יראו עיניו כידו׳ (איוב כא, כ), שכן האומללות נובעת ממנו [מן הכידון], והמשקל הוא פעלון. עם זאת, יש לציין שישנם שמות עצם רבים שאינם נגזרים משום מילה אחרת. נראה שהכידון הוא רומח או משהו דומה, וכבר הזכרתי זאת קודם לכן.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
בחרב ובחנית ובכידון – זה הכידון איננו הכידון שזכר שהיה בין כתפיו אבל הוא דומה לחנית כאמרו לא בחרב ובחנית והנה הראה דוד בדבריו עם הפלשתי כי בטחונו בש״י לבד לא בגבורתו.
(מה-מו) אמר לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית וכידון ואנכי בשם השם צבאות וגו׳, והוא יתברך יסגרך היום בידי, וגם מלבדך עוד אתן את פגרי מחנה פלשתים בכלל לעוף השמים ולחית הארץ, ואמר שהאומות והם כל הארץ ידעו כי יש אלהים בישראל.
בא אלי בחרב – רצה לומר: כל בטחונך בחרב וכו׳.
בשם ה׳ – במבטח שם ה׳.
אשר חרפת – חוזר הוא על מערכות ישראל.
ויאמר דוד הודיע לו, שמה שלא לקח עמו חרב וכידון כי הוא אינו בוטח על כח בשר ועל ענינים טבעיים כי הכלי נשק שבידו הוא שם ה׳ אשר חרף, בשם הזה ינצחהו בדרך נס.
אשר חרפת – נוכל לפרשו מוסב על מערכות וג״כ מוסב אל שם ה׳, שבחרפו מערכות עמו חרף גם אלהיהם כאלו לא יכול להצילם, וכן הוא אומר למטה (מו) וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל.
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל-הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י כאשר כל בטחונך1בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן2, וְאָנֹכִ֣י בָֽא-אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל ובמבטחו3, הוא ה׳ אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ את מערכותיו4:
1. מצודת דוד.
2. זה הכידון איננו הכידון שזכר שהיה בין כתפיו אלא הוא כלי מלחמה הדומה לחנית, רלב״ג.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
This day Hashem will deliver you into my hand. I will smite you, and take your head from off you; and I will give the carcasses of the host of the Philistines this day to the fowls of the air and to the wild beasts of the earth, that all the earth may know that there is a God in Israel,
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
היום רצה לומר לא אני אנצחך ולא בכחי, רק ה׳ יסגרך בידי – ולא אותך לבד כי גם כל מחנה פלשתים יסגיר ביד איש אחד הבוטח בו, ובזה ארויח שני דברים,
א. וידעו כל הארץ האומות שאין מאמינים בהשגחת ה׳ יכירו וידעו כי יש אלהים לישראל.
הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה לא אני אנצחך בכוחי, אלא1יְסַגֶּרְךָ֩ ימסור אותך2יְהוָ֨ה יתברך3בְּיָדִ֜י, וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת-רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ, ולא אותך לבד, כי גם כל מחנה פלשתים יסגיר ה׳ ביד איש אחד הבוטח בו4, וְנָ֨תַתִּ֜י את פֶּ֣גֶר גְּוִיּוֹת5מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ, כי כאשר אמית אותם ינוסו כולם ויפלו חללים6, וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל-הָאָ֔רֶץ האומות שאין מאמינים בהשגחת ה׳7כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. אברבנאל, מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
וקהל ישראל שכבר ידעו זה יכירו עתה כי לא בחרב ובחנית יהושיע השם, כי להשם המלחמה ויתן אותם בידינו ברצונו ובגודל יכלתו יתברך. ובמסכת סוטה (פרק ח׳ מ״ב ע״ב) אמרו שלפי שגלית אמר ברו לכם איש ועל הקדוש ברוך הוא אמרו, השיבו דוד ואנכי בא אליך בשם השם צבאות, כלומר אני בא כשלוחו ללחום עמך.
יהושיע – מלשון תשועה.
כי לא בחרב – כי הלא אינם בידי.
כי לה׳ המלחמה – על ה׳ להלחם על שחרפת עמו, ובידו לתת אתכם בידנו מבלי חרב.
ב. וידעו כל הקהל גם ישראל הגם שמאמינים בהשגחה, חשבו עד עתה שה׳ יושיע באמצעים טבעיים ולכן הכינו חרבות ונשק ומלחמה עד שלפי דעתם המלחמה מיוחסת אל האדם הלוחם וה׳ רק מכריע אל הצד שיופיע שם בהשגחתו, ועתה ידעו כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳ לא על ידי הכנות טבעיות רק כי לה׳ המלחמה – כל המלחמה מיוחסת אליו לבד והאדם אינו צריך לעשות דבר, כי ונתן אתכם בידנו מבלי נצטרך אנחנו לרשפי קשת מגן וחרב ומלחמה כלל.
וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה מישראל שציפו לישועת ה׳ באמצעים טבעיים, והכינו עצמם למלחמה1, כִּֽי-לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יושיע2יְהוָ֑ה, כי הלא אינם בידי3 ובכל זאת אהרוג אותך, כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה והאדם אינו צריך לעשות דבר4, וְנָתַ֥ן ויתן ה׳ אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ ברצונו ובגודל יכלתו יתברך5:
1. אברבנאל, מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. ובמסכת סוטה (מב:) אמרו, שלפי שגלית אמר ״ברו לכם איש״ ועל הקדוש ברוך הוא אמרו, השיבו דוד ״ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות״, כלומר אני בא כשלוחו ללחום עמך, אברבנאל.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
And it came to pass, when the Philistine arose and came and drew near to meet David, that David hastened and ran toward the army to meet the Philistine.
תרגום יונתןמדרש שמואלמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע וגו׳ (שמואל א י״ז:מ״ט). ר׳ יהודה בר רבי אמר כבצק. ודכוותה וכל גרמיהון הדיקו (דניאל ו׳:כ״ה). ר׳ יהודה בר רבי אמר כאלין פסטילם.
לקראת הפלשתי – לכוין לו. ויש אומרים: שברח דוד מן הפלשתי למחנה ישראל עד שלקח הכלי. ואין משמעות לקראת כדברי מן.
הנה אומר לו מתחילה: לכה אלי (שמואל א י״ז:מ״ד), ועתה כאשר שמע דברי דוד, בערה חמתו בו ונזדרז ללכת אליו: וילך ויקרב, כמו שפירשנו שהיה כבד בכלים שעליו, והלך מעט מעט, וקרב לקראת דוד.
And David put his hand in his bag, and took from there a stone, and slung it, and smote the Philistine in his forehead; and the stone sank into his forehead, and he fell upon his face to the earth.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ויפול על פניו ארצה – כדי שלא יצטער אותו צדיק גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י״ז:ד׳).
דבר אחר למה ויפול על פניו ארצה – אלא כדי שיטמון אותו הפה שחירף וגידף. דכתיב טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון (איוב מ׳:י״ג).
דבר אחר למה ויפול על פניו ארצה – לפי שהיה אלהיו נתון על לבו. לקיים מה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם (ויקרא כ״ו:ל׳). ולקיים ואתה על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט). וכתיב ויהי כהוציאם את המלכים האלה אל יהושע וגו׳ ויקרבו וישימו את רגליהם על צואריהם (יהושע י׳:כ״ד).
ותטבע האבן במצחו – (כתוב ברמז ק״כ).
ויפל על פניו – לא היה צריך (לומר) [ליפול] אלא לאחריו והמלאך דחפו ונפל על פניו אמר הקב״ה הפה שחרף וגדף יסכר בעפר שנאמר טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון (איוב מ׳:י״ג). ד״א למה נפל על פניו כדי שלא יצטער דוד לילך ולחתוך את ראשו. אלא נשתכר שנים עשר אמות וזרתים, כיצד מלא קומתו לפניו ומלא קומתו לאחריו וקומתו ו׳ אמות וזרת, ונפל על פניו בין רגליו של דוד שנאמר עד אשית אוביך הדום לרגליך (תהלים ק״י:א׳). ד״א למה נפל על פניו שהיה דגון מצוייר על לבו, לקיים מה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם (ויקרא כ״ו:ל׳). ד״א לקיים ואויבי תתה לי עורף (שמואל ב כ״ב:מ״א).
אויקח משם אבן ויקלע – זהו פועל הנובע משם עצם שהוא ׳קלע׳, ׳בקלע ובאבן׳ (שמואל א׳ יז, נ), ומשמעות הפועל היא הטלה באמצעות מקלע. ניתוח התבנית הוא: צורת עתיד מבניין כבד עם דגש [פִעל], אך לעתים זה מופיע בבניין קל ׳כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא׳ (שופטים כ, טז).1
1. השוו פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 30.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
ויפל על פניו – לא היה לו לפול אלא לאחוריו, שהרי על מצחו הוכה, אלא כדי שלא יצטער דוד לילך ולחתוך את ראשו, שנשתכר דוד עכשיו שתים עשרה אמות וזרתים, שקומתו שש אמות וזרת (שמואל א י״ז:ד׳), נשתכר מלא קומה לאחוריו, ומלא קומה לפניו (מדרש תהלים).
And he fell face downward. He should have fallen backwards since he had been struck on his forehead.1 But, in order that Dovid should not be troubled to walk [the extra distance] and cut off his head, for Dovid now saved twelve amos and two zeres; for his height was six amos and a zeres, Dovid saved [walking] his entire height back and hs entire height forward.2
1. The impact should have made him fall backwards.
2. Another reason why he fell face downward is because ה' had decreed that the mouth that blasphemed shall lick the dust of the earth.
יש שואלין היאך טבעה האבן במצחו, והלא קובע נחשת שהיה על ראשו מכסה מצחו, ואי אפשר שלא היה על מצחו מגן, שהרי על כל גופו היה לו דבר מגין? ואומרים כי כאשר אמר: ואתנה את בשרך לעוף השמים (שמואל א י״ז:מ״ד), הביט כלפי מעלה בזכרו עוף השמים, ונשמט מה שהיה על מצחו לאחור, ואז קלע דוד והכהו על מצחו, וזהו דרך דרש.
ואחרי אשר היתה מלחמת דוד עם הפלשתי סבה מאת י״י, והכתוב או׳ שהכה את הפלשתי אל מצחו, אין לשאול איך היה, כי לא יבצר מהאל סבה, ואפשר כי האבן עברה המגן אשר על מצחו וטבעה במצחו. וכן אמר בדרש: כיון שהשליך דוד את האבן בברזל שעל מצחו, נטבעה במצחו, וזה אחד מן הדברי׳ שהשליט הקב״ה את הרך בקשה. או אפשר שהיה מקום מועט מגולה במקומו, ובאותו המקום האבן נזדמנה ברצון האל.
ויפול על פניו – כמשפט המוכה, שלא יוכל לעמוד בעצמו, נפל על פניו ארצה.
ובדרש: למה ויפול על פניו? כדי שיטמון אותו הפה שחרף וגדף בעפר, שנאמר: טמנם בעפר יחד וגו׳ (איוב מ׳:י״ג). ד״א: שהיה דגון אלהיו חקוק לו על לבו, לקיים מה שנאמר: ונתתי פגריכם על פגרי גילוליכם (ויקרא כ״ו:ל׳).
והנה הכהו דוד במצחו במקום שהיה מגולה באופן שטבעה האבן במצחו ונפל כמו מת ארצה על פניו ואחר השלים דוד עם חניתו להמיתו רץ במרוצה ובחרב הפלשתי בעצמה כרת בה את ראשו כדי שיתפרסם ענין מיתתו ויתפרסם גם כן הנס לישראל ולזה הביא דוד את ראש הפלשתי לירושלים.
ודוד רץ לקראתו ויקלע אבן ויכהו על מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה. וכבר אמרתי שהיה הכובע אשר על ראשו קטן יסבוב הראש למעלה בלבד והיה מצחו מגולה, כי כן יעשו רבים מהלוחמים המביאים על ראשם הכובע הנקרא אצלם קשקו״ש, ולזה הכהו האבן על מצחו שהיה מגולה כמו שאמר ותטבע האבן במצחו. ואמרו בדרש (עיין רד״ק) שכאשר שמע שאמר דוד ואתנה את בשרך לעוף השמים הביט כלפי מעלה ונשמט הכובע שהיה במצחו לאחריו ואז הכהו דוד על מצחו. עוד אמרו שם כיון שהשליך דוד את האבן נכנסה בברזל שעל מצחו וטבעה במצחו, וזה (מדרש תהלים מזמור ע״ט) אחד מהדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה, עוד אמרו (בויקרא רבה פרק י׳ קע״ו ע״ב) ויפול על פניו כדי שיטמן אותו הפה שחרף וגדף בעפר, שנאמר (איוב מ׳ י״ג) טמנם בעפר יחד. וכפי הפשט נפל ארצה כדרך המוכים על ראשם מכת מות:
ויקלע – זרק האבן בכלי הקלע.
ותטבע – מלשון טביעה.
אל הכלי – כלי הרועים אשר שם האבנים בה.
במצחו – נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו.
וישלח ונלוה אליו השגחת ה׳ אם במה שקלע למטרה בפעם הראשון אם במה שכיון אל מצחו ואם היה נופל מסבת ההכאה היה נופל לאחוריו, אבל האבן נטבע במצחו ונפל מחמת החולשה לכן נפל על פניו.
ויפל על פניו – לא מכח הכאת האבן כי אז היה נופל על גבו, רק נתעלף מצער המכה ולא יכל לעמוד על רגליו ונפל על פניו ארצה.
וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת-יָד֜וֹ אֶל-הַכֶּ֗לִי הוא כלי הרועים אשר שם בו את האבנים1, וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וזרק את האבן במקלע2, ובהשגחת ה׳ בקליעה הראשונה3וַיַּ֥ךְ היכה אֶת-הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל על4-מִצְח֑וֹ ונכנסה האבן בכובע הנחושת ונקבה אותו5וַתִּטְבַּ֤ע ושקעה6הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ, וַיִּפֹּ֥ל גלית מחמת חולשת המכה7עַל-פָּנָ֖יו8אָֽרְצָה:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מלבי״ם.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד. ויש שואלין היאך טבעה האבן במצחו והלא קובע נחשת שהיה על ראשו מכסה מצחו? ואומרים כי כאשר אמר ״ואתנה את בשרך לעוף השמים״ הביט כלפי מעלה בזכרו עוף השמים ונשמט מה שהיה על מצחו לאחור ואז קלע דוד והכהו על מצחו, וזהו דרך דרש, ואולם מאחר שמלחמה זו עם הפלשתי היתה סיבה מאת ה׳, והכתוב אומר שהכה את הפלשתי אל מצחו אין לשאול איך היה, כי לא יבצר מהאל סיבה, וכן נאמר בדרש כיון שהשליך דוד את האבן בברזל שעל מצחו נטבעה במצחו, וזה אחד מן הדברים שהשליט הקב״ה את הרך בקשה, רד״ק, אברבנאל. ובילקוט מעם לועז מובא המדרש לפיו הנחושת של הכובע לא רצתה להיבקע מפני האבן, אמרה לו האבן, היבקע לפני ובשכר זה ימולו מעתה בברזל במקום בצור.
6. ר״י קרא.
7. מלבי״ם.
8. לא היה צריך ליפול אלא לאחריו?! אלא שהמלאך דחפו ונפל על פניו, אמר הקב״ה הפה שחירף וגידף יסכר בעפר, שנאמר (איוב מ׳ י״ג) ״טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון״, ד״א למה נפל על פניו? כדי שלא יצטער דוד לילך ולחתוך את ראשו, ונפל על פניו בין רגליו של דוד שנאמר (תהלים ק״י א׳) ״עד אשית אוביך הדום לרגליך״, ד״א למה נפל על פניו? שהיה דגון מצוייר על לבו, לקיים מה שנאמר (ויקרא כ״ו ל׳) ״ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם״, ד״א לקיים (תהלים י״ח מ״א) ״ואויבי נתתה לי עורף״, רד״ק, ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
So David prevailed over the Philistine with a sling and with a stone, and smote the Philistine, and slew him; but there was no sword in the hand of David.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
והנה זכר שנתחזק עוד דוד בקלע ובאבנים אחרים והכה את הפלשתי עד שהמיתו ויכרות את ראשו.
ויחזק – נתגבר על הפלשתי המזוין ולא היה בידו כי אם הקלע והאבן.
וחרב אין ביד דוד – לכרות בה ראש הפלשתי.
ויחזק יאמר ראה גודל הנס כי בקלע ובאבן התחזק נגד הגבור העריץ הזה שהיה מזוין ברזל ונחושת ובזה המיתהו רצה לומר שהכהו מכה שסופו למות, ויען עוד היה רוח חיים בו לכן.
בקלע ובאבן – בדברים קלי הערך כאלה התגבר על הפלשתי הלבוש נחשת וברזל.
ויך... וימיתהו – הכהו מכה שהיה בה כדי להמיתו.
וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי֙ והתגבר עליו כשאינו מזוין בכלי נשק כי אם1בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן בלבד2, וַיַּ֥ךְ והיכה דוד אֶת-הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ מכת מות שממנה סופו היה למות, ואולם עדיין לא מת3, וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין לא היה בְּיַד-דָּוִֽד לכרות בה את ראש הפלשתי4:
1. מצודת דוד.
2. מהר״י קרא. ורד״ק ביאר ״בקלע ובאבן״ באופן זה, כשהיה רחוק דוד מגלית, פגע בו דוד ״בקלע״, וכשקרב אליו דוד פגע בו ״באבן יד״ בלא קלע. ואברבנאל ביאר כי נתחזק עוד דוד בקלע ובאבנים אחרות.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And David ran and stood over the Philistine, and he took his sword, and drew it out of its sheath, and slew him, and cut off his head with it. And when the Philistines saw that their mighty man was dead, they fled.
א. וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ א=וַיְמֹ֣תֲתֵ֔הוּ (חטף)
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ושהפלשתים בראותם כי מת גבורם נסו, כי היה גלית שר ואחד מסרני פלשתים והיה הוא הגבור אשר היו מתלוננים בצלו.
וישלפה – הוציאה, כמו: ולא שלף הנער חרבו (שופטים ח׳:כ׳).
מתערה – הוא תיק החרב, כמו: השב אל תערה (יחזקאל כ״א:ל״ה).
אל הפלשתי – סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק.
את חרבו – של הפלשתי.
וימותתהו – וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו.
(נא-נב) השאלות:
מה ז״ש וימיתהו וימותתהו? (נא-נב) וירץ וכו׳ וימותתהו רצה לומר גמר מיתתו (כי זה ההבדל בין מת ובין מותת במרובע שפי׳ גמר המיתה כמ״ש במק״א) וכבר בארנו שזה לא היה בדרך התיחדות הלוחמים ולכן לא נשמרו התנאים שיהיו פלשתים עבדים רק וינוסו, וישראל רדפו אחריהם ויפילום חללים.
תערה – נדן והוא משרש ערה שענינו הריק ע״ד אריק חרבי.
וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל על1-הַפְּלִשְׁתִּ֜י, וַיִּקַּ֣ח אֶת-חַ֠רְבּוֹ של הפלשתי2וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ והוציא אותה3מִתַּעְרָהּ֙ מהתיק שלה4וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וגמר מיתתו5, וַיִּכְרָת-בָּ֖הּ אֶת-רֹאשׁ֑וֹ של גלית, וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי-מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ כי היה הוא הגיבור אשר היו חוסים בצלו6:
1. רד״ק. ומצודת דוד ביאר סמוך לו.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת ציון.
5. מלבי״ם.
6. אברבנאל.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And the men of Israel and of Judah arose, and shouted, and pursued the Philistines, until you come to Gai, and to the gates of Ekron. And the wounded of the Philistines fell down by the way to Shaaraim, even to Gath, and to Ekron.
א. חַֽלְלֵ֤י א=חַֽלֲלֵ֤י (חטף)
תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וישסו – רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמד שם מחנה פלשתים.
מדלק – כמו על ההרים דלקונו (איכה ד׳), ובהתחלף קו״ף עם גימ״ל גיכ״ק דלג, הרדיפה על ההרים תקרא דליקה, ומזה בלשון חכמים הדלקת הנר הנקראת בלשון מקרא העלות שד״ל.
שם באהלו – ושוב נתנו באהלו בנוב, ששם נתן לו אחימלך חרב גלית.
ויביאהו ירושלים – אחר שהביאהו לפני שאול, כמו שכתוב: וראש הפלשתי בידו (שמואל א י״ז:נ״ז), ואחר כך הביאהו בידו בערי ישראל לבשר הנשים והטף ואותם שלא היו במלחמה, עד שהביאו עד ירושלים.
ואדוני אבי ז״ל כתב כי נוב עיר הכהנים כנה ירושלים, כי שם היתה חרב הפלשתי כמו שמפורש.
שם באהלו – כלי הפלשתי שם באהלו, כלומר הביאם דוד לביתו בית לחם, כי ימצא אהל במקום בית, כמו: איש לאהליו (שופטים ז׳:ח׳), לאהליך ישראל (מלכים א י״ב:ט״ז). וברוב יאמר למשכן היריעות אהל. ובמחנה הזה לא היה לדוד אהל, כי לא בא שם אלא בשליחות אביו. א״כ באהלו – ר״ל בביתו. ועל שאר הכלים אמר, לא על החרב, כי שם החרב באהל מועד בנוב, כמו שכתוב למעלה: לוטה בשמלה (שמואל א כ״א:י׳), והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה. והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה וזוכר הנס, ומודה לאל ית׳ ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו.
והגיד הכתוב שדוד לא הלך לשלול שלל ולבוז בז כיתר העם, אבל היה שללו ראש גלית הפלשתי ואת כליו אשר לקח ויביא אותם לפני שאול, ומשם הוליכו את הראש בכל ערי ישראל לבשר הנשים והטף עד שהביאוהו ירושלים. והביא רד״ק בשם אביו ז״ל שנוב עיר הכהנים כנה בשם ירושלים, ולא מצאתי טעם לזה מן הכתוב, ואם הוא קבלה נקבל ממנו. והכלים אשר אמר ששם באהלו אחשוב שקרא אהלו אהל השם שהוא האהל אשר היה דוד דבק ומתבודד בו אחרי כן, ושם היה חרב גלית לוטה בשמלה, כדי שיזכר אותו הנס ויודו להשם ולזכר קדשו:
ויביאהו ירושלים – לבשר את העם.
ויביאהו ירושלים רצה לומר לבסוף הביאו לירושלים, כי תחלה הביאו לפני שאול (כמ״ש בפסוק נ״ז) ואחר כך סבב עמו בערי ישראל (כמ״ש בסי׳ י״ח פסוק ו׳) ומשם חזר עם שאול עד גבעת שאול עירו והביאו לירושלים שהיה סמוך לשם, והגם שאז ישב היבוסי בקרב ירושלים כבר בארתי זאת (שופטים סימן א׳) כי היבוס ישב במצודה והעיר עצמה היתה ביד ישראל.
ואת כליו שם באהלו ומ״ש לקמן (כ״א י׳) שחרב גלית היתה לוטה בנוב עיר הכהנים, כי אחר כך נתנה לשם לזכר הנס.
ויבאהו ירושלם – החכם פֿיליפפזאן מגיד לנו שמקרא זה נתן מקום לחוקרים לרדות באמרם שירושלים לא היתה לישראל עד אח״כ בימי מלכות דוד, ויש לישב שהעיר היתה כבר ביד ישראל והיו דרים בה יחד עם היבוסי רק מצודת ציון היתה עדין ביד הנכרים (יהושע ט״ו:ס״ג, שופטים א׳:ח׳,כ״א, י״ט:י״א-י״ב, ושמואל ב ה׳:ו׳) ומעשה פלגש בגבעה קדם ללכידת ירושלים שאם נתישבו שם כבר בני ישראל עם היבוסי לא היה כותב (שם י״ט:י״ב) לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה.
וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת-רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אל שאול, ולאחר מכן הביאוהו בערי ישראל לבשר הנשים והטף ואותם שלא היו במלחמה, ולבסוף1וַיְבִאֵ֖הוּ אל יְרוּשָׁלִָ֑ם לבשר את העם2, וְאֶת-כֵּלָ֖יו של הפלשתי שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ בביתו שבבית לחם3, ואת חרב גלית שם בנוב4: ס
1. רד״ק, מלבי״ם.
2. מצודת דוד. ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ביאר כי הביא אותה לנוב עיר הכהנים המכונה ירושלים, רד״ק.
3. רד״ק. ומהר״י קרא ביאר שהכלים כוללים את החרב, ושם אותם בנוב, הוא המקום שֶׁמִּשָּׁם מאוחר יותר נתן לו אחימלך את חרב גלית. ואברבנאל ביאר באוהל ה׳ אשר היה דוד דבק ומתבודד בו אחרי כן. ומלבי״ם מבאר כי שם הכל באהלו ולאחר מכן נטל את החרב ושם אותה בנוב.
4. רד״ק.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
And when Saul saw David go forth against the Philistine, he said to Abner, the captain of the host, "Abner, whose son is this youth?" And Abner said, "As your soul lives, O king, I cannot tell."
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער וגו׳ – וכי לא היה מכירו. אתמול הוא משלח ואומר לישי יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני (שמואל א ט״ז:כ״ב) והכא הוא שואל עליו. אלא כיון שראה ראש הפלשתי בידו אמר לאבנר צא ובדוק מאיזו משפחה הוא. אם מפרץ הוא מלך הוא. ואם מזרח הוא שופט הוא. והיה שם דואג האדומי. אמר אפילו מפרץ הוא פסול לא בן רות המואביה הוא. אמר לו אבנר כבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. אמר לו אם כן מצרי ולא מצרית אדומי ולא אדומית. האנשים הללו למה נתרחקו לא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ״ג:ה׳) היה להם לנשים להוציא. נתעלמה הלכה מאבנר לשעה. אמר לו אבנר הלכה נתעלמה ממך צא ולמד משמואל ובית דינו. כיון שבא אצל שמואל אמר ליה הדא מנא לך לא משל דואג. דואג מין הוא ואינו יוצא בשלום מן העולם. להוציאך חלקה אי אפשר כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד). הא לאיש לקדם ולא לאשה. ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור (דברים כ״ג:ה׳). הא לאיש ליתן שכר אבל לא לאשה.
וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר וגו׳ בן מי זה הנער – ואל ידע ליה והא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים (שמואל א ט״ז:כ״א). אאבוה קא משאיל ליה. ולא ידע ליה והא כתיב והאיש בימי שאול בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב) ואמר רב ואי תימא ר׳ אבהו זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלסא. הכי אמר שאול אי מפרץ קאתי אי מזרח קאתי, אי מפרץ קאתי מלכא להוי שהמלך פורץ לעשות לו דרך. אי מזרח קאתי חשיבא בעלמא הוי. ומאי טעמא קא משאיל עליה דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו (שמואל א י״ז:ל״ח) כמדתו ובשאול כתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט׳:ב׳). אמר ליה דואג עד שאתה משאיל עליו אם הגון למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל. מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, ממזר כתיב [מום זר]. מצרי ולא מצרית שאני הכא דדריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו (דברים כ״ג:ה׳) דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק. מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו), התם קרי ליה נער והכא קרי ליה עלם הכי קאמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל עליה בבית המדרש. שאל אמרו לו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מקשי להו הני קשיותא אשתיקו בעי לאכרוזי עליה מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי (שמואל ב י״ז:כ״ה) וכתיב הישמעלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והיינו דאמר דוד רבות עשית אתה י״י אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (תהלים מ׳:ו׳). אמר רבא אלי לא נאמר אלא אלינו מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ואמר עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו, וכתיב פתחת למוסרי (תהלים קט״ז:ט״ז) שני מוסרות שהיו עלי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
רבי שמואל אמר יתרא ישמעאלי הוה ואת אמרת ישראלי אלא ישמעאלי היה ונכנס לבית המדרש ומצא את ישי שהיה יושב ודורש פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד (ישעיהו מ״ה:כ״ב) מיד נתגייר ונתן לו בתו.
רמז קכח
כיון שבא אבנר אצל שמואל אמר לו הדא מנא לך לא משל דואג היא מין הוא ואינו יוצא בשלום מן העולם, להוציאך חלק אי אפשר אלא כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד) לאיש יש לו ליתן שכר ולא לאשה שנאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור (דברים כ״ג:ה׳).
(נה-נו)בן מי זה הנער – וכי לא היה מכירו, והלא כתיב: ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו (שמואל א ט״ז:כ״א)? אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות, אמר שאול: אם בא ממשפחת פרץ, מלך יהיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ואם ממשפחת זרח בא, חשוב יהיה. אמר לו דואג: עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו, שאל אם ראוי לבא בקהל אם לאו, שהרי מרות המואביה בא. אמר לו אבנר: שנינו עמוני ולא עמונית. אמר לו דואג: אם כן ממזר ולא ממזרת. אמר לו: כאן נאמר: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ״ג:ה׳), ואין דרך אשה בכך. אמר לו: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים. נשתתק אבנר.
אמר לו שאול: שאל אתה בן מי זה העלם – למעלה כתיב: הנער, וכאן כתוב: העלם. אמר לו: הלכה זו נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש, כדאיתא ביבמות (בבלי יבמות ע״ו:).
(55-56)Whose son is this youth. Our Rabbis said, "Did he not recognize him? Is it not stated, "He loved him very much and he became his arms bearer"?1 But, he saw him behaving in a kingly manner. Shaul said, 'If he comes from the family of Peretz, he will become king, for the king may break fences to make way for himself, and no one may object. If, however, he comes from the family of Zerach, he will become an important person. Do'eg said to him, 'Before you ask whether or not he is descended from a family which qualifies him for the throne, ask whether or not he is qualified to enter [by marriage] into the congregation [of Yisroel], because he is descended from Rus the Mo'avite.' Avneir responded to him, 'We have learned that an Ammonite [is forbidden]2 but not a female Ammonite [the same holding true for a female Moavite].' So Doeg said to him, 'If so, only a male momzer and not a momzeres [=female momzer] should be foridden.' He replied, 'It is stated here, "because they did not meet you with bread and water,3 and it is not customary for a woman to do so."' He said to him, 'Men should have met men, and women should have met women [with bread and water].' Avneir became silent.
Then Shaul said to him: Ask whose son this young man is. Above it is written 'הַנַּעַר'4 and here it is written 'הָעָלֶם'. He said to him, "This law has escaped your memory [נִתְעַלְּמָה]. Go out and ask in the house of study," as it is stated in [Maseches] Yevomos.5
1. Above 16:21. Ralbag suggests that Dovid would now marry his daughter and Shaul therefore inquired about his genealogy.
2. Devarim 23:4.
3. Ibid., verse 5.
4. (55).
5. Bavli Yevamot 76b.
אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר – איפשר אתמול הוא שולח אל ישי אבי דוד ואומר לו יעמוד נא דוד לפני (שמואל א ט״ז:כ״ב) והוא בא ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו (שמואל א ט״ז:כ״א) ועכשיו שואל עליו בן מי זה הנער אתמהא. אלא אמר לו לאבנר צא ולמד מאיזה משפחה הוא אם מפרץ הוא עוד לו המלוכה אם מזרח הוא שופט יהיה והיה שם דואג האדומי אמר אפילו אם מפרץ הוא פסול הוא שהוא מרות המואביה, אמר לו אבנר כבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אמר לו אם כן אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, אמר לו למה נתרחקו האנשים על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם (דברים כ״ג:ה׳) אמר לנשים היה לקדם לקראת נשים מיד נתעלמה תשובה מאבנר, לשעה אמר לו שאל אתה בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו) צא ולמד מבית דינו של שמואל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית השיב לו אבנר מה שהשיב דואג לאבנר אמר לו שמואל מכיר אני בתשובה זו שלא השיבה כי אם דואג, תמיה אני בו אם יגיע לחצי ימיו דואג מין הוא ואין אומר׳ דבר הלכה משמו האיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם, דכתיב: כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד) ועוד האיש דרכו ליתן שכר ולא האשה דרכה ליתן שכר, כך הוא מפורש במדרש ובמס׳ יבמות (בבלי יבמות ע״ו:), אבל על יישוב המקרא בלא מדרשו איני יכול לעמוד ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר – יש לומר שבשעה שהלבישו כלי מלחמה ולא יכול ללכת בהם ויסירם דוד מעליו (שמואל א י״ז:ל״ט) אמר בלבבו לא ילך עוד כי בלא כלי מלחמה איך ילחם. וסבור הוא שאחר נלחם עם גלית, ושאל לאבנר מי הוא הנלחם.
והשיבו: חי נפשך אם ידעתיו – כי גם אבנר לא היה יכול להאמין שהרי אבנר הוא עצמו וכל הגבורים היו מתיראים מגלית ובורחין מפניו.
בן מי זה הנער – פירש אדוני אבי ז״ל כי כאשר ראה שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי בלא פחד, שאל לאבנר: בן מי זה הנער, כלומר תדע אם ישי אביו היה גבור חיל שנבטח על גבורת הבן, כי אם הוא גבור בן גבור יוסיף אומץ. ואבנר לא ידע, כי ישי היה זקן בימים ההם, כמו שאמר: והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב).
והדרש: כי גם על אביו היה יודע כי גבור היה, כמו שאמר: זה ישי אבי דוד שיוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא, אלא שאול שאל אם מפרץ הוא או מזרח, לפי שראה טכסיסי מלכות בו, דכתיב: וילבש שאול את דוד מדיו (שמואל א י״ז:ל״ח), ואמרו: מדיו כמדתו, וכתוב בשאול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט׳:ב׳), לפיכך שאל עליו אם מפרץ הוא או מזרח. אם מפרץ הוא יהי׳ מלך, שהמלך פורץ לו דרך ועושה כרצונו, אם מזרח הוא יהי׳ אדם חשוב, לשון אזרח, אבל לא יהיה מלך. אמר לו דואג: עד שאתה שואל עליו אם הגון למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לא, דקא אתי מרות המואביה. אמר לו אבנר: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. מ״ט דטעמיה, כתיב ביה: על דבר אשר לא קדמו אתכם (דברים כ״ג:ה׳), איש דרכו לקדם, ואין דרכה של אשה לקדם. ואם תאמר היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים, הא כתיב: כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד), וכתיב: ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר הנה באהל (בראשית י״ח:ט׳).
בן מי זה הנער אבנר – יש לומר אף על פי שהיה מנגן לפניו לא הכירו כדכתיב ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות צאן אביו בית לחם, גם יש לומר מפני שהיתה שורה עליו רוח רעה לא היתה זכירה יפה לו.
בן מי זה הנער – וכן בן מי אתה (שמואל א י״ז:נ״ח). כי המלכים לרוב טרדותם לא ישימו לב לפרטים, כ״ש עם היות רוח רעה לשאול (שמואל א ט״ז:ט״ו).
בן מי זה הנער אבנר – רבים יתמהו איך יתכן שלא ידע שאול בן מי הוא וכבר ספר במה שקדם שכבר שלח שאול מלאכים אל ישי שישב דוד עמו, וידמה כי המלך לרוב עסקיו ולרוב הבאים לפניו לא יוכל להכיר כל אחד מהם בפרט ויתבאר מתשובת דוד לו ששאלת שאול לא היתה רק לדעת מי הוא כדי שיתבאר לו מאי זו משפחה הוא כי כבר הבטיחהו שיתן לו בתו לאשה והנה מזה הענין נתישב דוד למלכות כי זה היה סבה ששמהו שאול על אנשי המלחמה ונתבאר טוב הצלחתו ומזה המקום הסכימו לשים אותו למלך עליהם ולזה תמצא שאמרו לו כל שבטי ישראל גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל ברוך י״י אשר לו נתכנו עלילות.
וכראות שאול את דוד וגו׳. ספר הכ׳ ששאל שאול לאבנר (כאשר ראה את דוד יוצא לקראת הפלשתי) בן מי זה הנער, ולא היה שואל זה להתנכרו בו ולא לדעת מה שמו ושם אביו, אבל היה שואל אם היה אביו איש גבור חיל? אחרי שהיה בנו יוצא לקראת הפלשתי בלי פחד ובאומץ לב גדול, ולכן שאל בן מי זה הנער? האם הוא בן איש גבור רב פעלים שיתדמה אליו בנו באומץ לבבו וגבורותיו? ובדרש (מדרש שמואל פרשה כ״ב וביבמות פרק ח׳ דף ע״ו ע״ב) אמרו ששאל האם הוא מפרץ או מזרח? לפי שראה בו תכסיסי מלכות, דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו, שהיו מדיו של שאול כמדתו של דוד אף על פי שבשאול כתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אמר אם מפרץ הוא מלך יהיה אם מזרח הוא יהיה אדם חשוב. אבל כפי הפשט שאל על תכונת אביו ומדותיו ולא על משפחתו, ואבנר השיבו שלא היה יודע, כי היה ישי בימי שאול זקן מאד ולא הכיר אבנר את גבורתו, ולכן לא שאל שאול זה כאשר דבר עמו וכאשר הלבישו את מדיו כי אם כאשר ראהו יוצא למלחמה, כי היתה סבת השאלה הסברת פניו ואומץ לבבו אשר ראה באותה שעה, וכאשר שב דוד מהכות את הפלשתי שהביאוהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו אז שאל לו על מדות אביו ותכונותיו, וזהו שאמר בן מי אתה הנער? והוא השיבו שהוא בן ישי גבור ואדם נכבד, וזהו בית הלחמי, כי בית יורה על מעלת המשפחה. או יאמר ששאול מפני עסקיו ומפני הרוח הרעה אשר בו היה שוכח מי היה אבי דוד, כי עם היותו מכיר אותו להיותו רגיל לשרת לפניו הנה שכח מי היה אביו, ולזה תראה שלא אמר מי זה העלם אבל אמר בן מי זה, והותרה השאלה הששית:
וכראות שאול – מאז בא להלחם עם הפלשתי.
בן מי זה הנער – מפני הרוח הרעה שכח שם אביו.
חי נפשך – הריני נשבע בחי נפשך אם ידעתי.
(נה-נח) השאלות:
איך שאל בן מי הוא ולא זכר ששם אביו הוא ישי כמ״ש למעלה ששלח אל ישי שלחה לי את בנך, ואיך לא ידעו זאת אבנר וכל העומדים שם, למה אמר תחלה בן מי זה הנער ואחר כך בן מי זה העלם?
וכראות שאול וכו׳ בן מי זה הנער אבנר האלהיים יאמרו, (להסיר הפליאה על שאול ששאל על אבי דוד והוא כבר ידע כי הוא בן ישי כנ״ל סי׳ ט״ז) כי עת יופיע האור האלהי ויבקע כשחר אורו על איש הרוח, אז יתהפך לאיש אחר, כי קרן אור פניו והוד והדר לפניו, ומצד זה בעת התלבש דוד רוח גבורה וזהר אלהי לא הכירו שאול עתה, וידרוש לאמר מי האיש הרוח הלז. אולם לפי הפשט, אחר ששאול הבטיח לתת את בתו להמנצח את הפלשתי, אז תיכף בהתנדב דוד ללחום אתו עלה על לבו כי בהכרח יצטרך לשלם נדרו ולתת לו את בתו, ולכן דרש תיכף על כבוד בית אביו, לא לדעת שמו, כי ידע ששם אביו ישי, רק לדעת יחוסו ומעלתו, ואמר בן מי זה הנער אבנר, הוא, אם אביו מיוחס נכבד ונשוא פנים ראוי שיתחתן עם המלך, ואבנר לא ידע מענה על זה כי כבוד ישי לא נודע אז.
וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת-דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל-אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן-מִי-זֶ֥ה הַנַּ֖עַר, אַבְנֵ֑ר? כי מפני הרוח הרעה שכח שם אביו1, וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר אני נשבע2 בְּחֵֽי-נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם-יָדָֽעְתִּי:
1. רי״ד, אברבנאל, מצודת דוד. ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ביאר כלומר האם ישי אביו היה גבור חיל שנבטח על גבורת הבן. ורלב״ג מבאר שרצה לדעת מאיזה משפחה הוא כי הבטיח שיתן לו את בתו לאשה. ובמדרש, ״בן מי זה הנער?״ וכי לא היה מכירו?! והלא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו (שמואל א׳ ט״ז כ״א), אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות, אמר שאול, אם בא ממשפחת פרץ, מלך יהיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ואם ממשפחת זרח בא, חשוב יהיה. אמר לו דואג, עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו, שאל אם ראוי הוא לבא בקהל אם לאו, שהרי מרות המואביה בא. אמר לו אבנר, שנינו ״עמוני ולא עמונית״ אמר לו דואג, אם כן ״ממזר״ ולא ממזרת, אמר לו, כאן נאמר (דברים כ״ג ה׳) ״על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים״ ואין דרך אשה בכך, אמר לו, היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים, נשתתק אבנר. אמר לו שאול, ״שאל אתה בן מי זה העלם״, למעלה כתיב ״הנער״, וכאן כתוב ״העלם״, אמר לו, הלכה זו נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש, שאל ואמרו לו ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראל וכתיב הישמעלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והיינו דאמר דוד ״רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״, אמר רבא ״אלי״ לא נאמר אלא ״אלינו״ מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ואמר עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו, וכתיב ״פתחת למוסרי״ שני מוסרות שהיו עלי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, יבמות עו:, רש״י, ר״י קרא, רד״ק, ילקוט שמעוני.
2. מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
אויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם – הסיפור הזה מופיע בטקסט במקום מאוחר יותר, אך אירע בשלב מוקדם יותר בסדר ההתרחשויות, שכן לא ייתכן שהוא שירת את שאול זמן ארוך והוא לא זיהה אותו, שהרי הטקסט המקראי אמר קודם לכן ׳וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שלחה אלי את דוד בנך אשר בצאן׳ (שמואל א׳ טז, יט), ולאחר מכן אמר ׳ויבא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים׳ (שמואל א׳ טז, כא), וכיצד ייתכן שלאחר כל זאת לא יכיר אותו?! יש אומרים שהכוונה בשאלה הזו הייתה שהוא רצה לדעת האם הוא מפרץ או מזרח. זהו הסבר שאין לקבלו, משום שפרץ וזרח הם שני אחים ואין לאף אחד מהם ייתרון על פני האחר, וייתכן היה שזה שנבחר למלוכה יצא מזרח, ולא נודע שיש לפרץ ייתרון אלא לאחר שנבחר מלך ממשפחתו, וזה דבר ברור מאוד. דבר נוסף שמחזק זאת הוא ש[שאול] הסתפק בתשובתו ׳בן עבדך ישי בית הלחמי׳ (שמואל א׳ יז, נח), ואילו היתה כוונתו לדעת מי אבותיו היה מוסיף לשאול.1
1. השווה פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 30-31.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י פירקוביץ׳ 3358.
ויאמר כו׳ שאל אתה בן מי זה העלם מספר כי כבר חש אז על כבוד דוד מאד, והגם שבינו לבין אבנר קראו בשם נער, בצוותו את אבנר לשאול עליו צוהו שיאמר בן מי זה העלם, ששם עלם נכבד משם נער (כי שם נער מורה על צעיר לימים או העומד לשרת או להתחנך, שעדן אינו במעלתו לא כן שם עלם כמ״ש במק״א) למען יכבדהו בעיני העם.
העלם – אמצעי בין ילד ובין נער והוא כבן י״ג שנה; ובתרגום המיוחס לע׳ זקנים חסרו מקראות אלו מנ״ה עד ו׳ בסימן י״ח וגם מקראות אחרים בסימן זה.
וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ לאבנר שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן-מִי-זֶ֖ה הָעָֽלֶם הנער1 והאם אביו היה גיבור2: ס
1. מצודת ציון.
2. רד״ק בשם אביו ר׳ יוסף קמחי.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
(נז-נח)וכשוב דוד – שאלו בן מי אתה – ראהו ולא האמינו לו. ויש לומר לפי שאמר יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו, אמר בלבבו עד כאן לא חששתי לחקור אחריו מי הוא, מעתה אני צריך לידע אם מיוחס הוא שאתחתן עמו.
(נז-נח)ובשוב דוד וכו׳ ויאמר אליו שאול – בשובו אז גמר בדעתו את החיתון, כפי ההבטחה, ושאל אותו בן מי הוא, שהיה גם כן הכוונה לדעת מעלת אביו וכבודו ויחוסו, אולם דוד שלא עלה על לבו לבקש שכר בעד גבורתו כמ״ש מה יעשה לאיש כמ״ש שם, ולא לדרוש את בת המלך כמ״ש (לקמן י״ז י״ח) השיב בן עבדך ישי בית הלחמי – רצה לומר זה מעלתי ומעלת אבי שהוא עבדך ישי, מה שהוא עבד המלך וסר למשמעתו.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן-מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר ומה מידות ותכונות אביך?1וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן-עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי אנוכי, ואבי איש נכבד2 וגיבור, ולכן הוא נקרא בית הלחמי גם על שם מקומו בית לחם, וגם על שם שהיה איש מלחמה3:
1. אברבנאל.
2. אברבנאל.
3. רד״ק.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קמלבי״םמקראות שלובותהכל